רע"א 4719/14אבנר מתתיהו נ. אילן לב הכהן

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 58633-01-13 מיום 3.6.14 (השופטים נ' בן אור , ר'

יעקובי ו ר' וינוגרד ), בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 9500-09 מיום 20.12.12 (השופט ע' שחם ). לצד בקשה זו הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהחלטה מיום 1.7.14 (השופט נ' סולברג ) ציין בית משפט זה, כי אמנם סיכויי התביעה אינם גבוהים, אך נסיבותיו האישיות של המבקש – אלמן ואב ל-11 ילדים הלוקה במחלת לב – מטות את מאזן הנוחות לטובתו. על כן הורה בית המשפט על עיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בבקשת רשות הערעור, זאת כנגד הפקדת סכום של 20,000 שקלים בקופת בית המשפט להבטחת הוצאות המשיבים. בהחלטה מיום 3.7.14, נוכח בקשת המבקש, הופחת סכום ההפקדה לסך של 3,000 שקלים. עניינה של הפרשה בפניי – התדיינות באשר לשימוש של המבקש במושכר אשר בבעלותם של המשיבים, לרבות בניית תוספת בלתי חוקית.

רקע והליכים

ב.

המשיבים הם בעלי זכויות חלקיות (בחלקים שונים, ובסך הכול ב-50%) בבניין ברח' חגי 3 בירושלים. המבקש הוא דייר מוגן בדירה בת שני חדרים בבניין. המשיבים הגישו כנגדו תביעה לסילוק ידו מן הנכס, לתשלום דמי שימוש ראויים ופיצויים בגין עגמת נפש. המשיבים טענו, כי המבקש בנה תוספת בלתי חוקית בדמות הגדלתה וסגירתה של מרפסת הקיימת כחזית הדירה בשטח נוסף של 17 מ"ר; לא הסיר למשך זמן רב את מבנה הסוכה שבנה לקראת חג הסוכות; פרץ את קירותיו החיצוניים של הבניין לשם הרחבת המרפסת ובניית הסוכה; בנה בכניסה לבניין מחסן לשימושו הבלעדי, ואף השתלט על מחסן הקיים בגג הבניין ובו הוא מאחסן עצים וציוד שמשקלם רב, באופן הפוגע ביציבות הבניין. בשל האמור נטען להפרת הסכם השכירות וחוק הגנת הדייר, תשל"ב-1972, הפרת חובה חקוקה ועוולות נזיקיות של מטרד והסגת גבול.

ג.

המבקש טען מנגד, כי ביצוע תוספת הבניה נעשה בהסכמת המשיבים, וזאת באמצעות נציגם בפועל, מר משה גולדברגר. לשם כך הסתמך המבקש על פתקים עליהם חתמו הוא וגולדברגר, ובהם הוסכם לטענתו, כי יוגדל שכר הדירה בגין תוספת הבניה. אשר לסוכה הודה, כי פירוקה מהוה מלאכה קשה הנמשכת זמן רב וכן כי הגביה מעט את מסגרת החלון הפונה אליה כדי לאפשר מעבר נוח אליה מדירתו. עוד הודה הנתבע, כי הקים מבנה קטן בחצר הבניין, אך טען כי הוא אינו בשימוש ושאין הוא מתנגד שיעשו בו השכנים והמשיבים כרצונם. אשר למחסן בגג הבניין הודה, כי הניח שם חפצים שונים, לרבות עצים לסוכתו, אך טען כי הוא משמש בפועל גם את הדיירים האחרים בבניין.

ד.

בית משפט השלום קיבל באופן חלקי את התביעה תוך שקבע את אלה: תוספת הבניה נבנתה ללא הסכמת הבעלים ומהוה הפרה של הסכם השכירות. לעניין זה הסתמך בית המשפט, בין היתר, על עדותו של מר גולדברגר, לפיה לא הסכים בשום שלב לתוספת הבניה וכי אין בתוכן הפתקים לשנות מכך; מבנה הסוכה נותר על כנו זמן רב לאחר חג הסוכות; עם זאת נקבע, כי אין תמיכה לטענת המשיבים, לפיה המבקש פרץ פתחים בבניין לשם הקמתן של הסוכה ותוספת הבניה; המבקש לא מנע ממאן דהוא את אפשרות השימוש במחסן הקיים בגג הבניין, והשימוש שעשה בו אינו מסכן את יציבות המבנה. במישור הסעדים נקבע, כי תוספת הבניה אינה מקימה עילת פינוי מכוח חוק הגנת הדייר, אך עולה היא כדי הפרת חובה חקוקה בהיעדר היתר לצורך הבניה, הפרת הסכם השכירות, הסגת גבול (לפי סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) והחזקת מקרקעין שלא כדין (לפי סעיפים 17-16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). בשל כך הורה בית המשפט על פינוי התוספת ואטימתה והטיל על המבקש דמי שימוש ופיצויים בגין עגמת נפש בסך 32,970 שקלים בעבור התקופה שקדמה להגשת התביעה, התקופה שלאחריה ועד מתן פסק הדין. כן הוטלו על המבקש הוצאות ניהול המשפט. אשר לסוכה נקבע, כי זו תוקם לא יותר משבעה ימים לפני חג הסוכות, ותפורק לא יאוחר משבעה ימים לאחריו. ביחס למחסן שהקים המבקש בחצר והשימוש שעשה במחסן הקיים בגג, לא מצא בית המשפט בנסיבות להורות על סעדים אופרטיביים.

ה.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, יחד עם בקשה לעיכוב ביצועו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך עשיית שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, וכן דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע. כמתואר מעלה, ביצוע פסק דינו עוכב עד להחלטה בבקשה הנוכחית.

הבקשה

ו.

בבקשה נטען שוב, כי בניית התוספת נעשתה בהסכמתו של נציג המשיבים, ובפרט באמצעות פתקים החתומים על ידי שני הצדדים, בהם הוסכם על העלאת שכר הדירה עקב תוספת הבניה. לדברי המבקש, פתקים אלה עולים כדי חוזה מקרקעין אשר אין בטיעוני המשיבים ובעדותו של מר גולדברגר כדי לאיין את תוקפו. כן מוסיף המבקש, כי פסק הדין אינו מידתי – לטענתו, שיעור הפיצוי שנקבע התבסס על חוות דעת שמאיות, מקום שאלה התייחסו לדמי שכירות לא מוגנת. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו שפעולותיו של המבקש עולות כדי הסגת גבול; זאת – שכן לא הוכח כי נגרם כל נזק כתוצאה מתוספת הבניה. לבסוף ציין המבקש את נסיבותיו האישיות הקשות, ואת הנזק העלול להיגרם לו כתוצאה מאטימת התוספת ומתשלום הפיצויים.

הכרעה

ז.

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור לא אוכל להיעתר לה. היא אינה מעלה שאלה משפטית כללית ותחומה בעליל ובמובהק למערכת העובדות והנסיבות הקונקרטית, אשר זכתה להתייחסות עובדתיות נרחבת בפסק דינו של בית משפט השלום. נקבע כעניין שבעובדה, כי המבקש בנה את התוספת שלא כדין וללא הסכמת הבעלים. טענות המבקש גדורות איפוא במובהק במערכת נסיבות ספציפית, ואינן מתיימרות להציג שאלה מהותית מעבר לעניינם של הצדדים. משכך, אין הבקשה באה בקהל המקרים שבהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

ח.

בטרם חתימה אוסיף, כי ער אני לנסיבות האישיות הקשות של המבקש. מן החומר בפניי עולה, כי המבקש הוא אדם קשה יום, אלמן בן 55 שאשתו נפטרה למרבה הצער בטרם עת, אב ל-11 ילדים, שבריאותו לקויה ואמצעיו דלים. בבקשתו טען, כי אטימת תוספת הבניה תקשה מאוד על משפחתו, שכן מתגוררים בה כיום 6 מילדיו, ואטימתה תיאלץ את כל בני המשפחה להתגורר יחדיו בדירתו הקטנה. בנסיבות אלה סעד הסילוק מהוה גזירה שאינה מתקבלת בחפץ לב. גם בית משפט השלום בפסק דינו היה ער לכך ואולם הדגיש, כי המבקש עשה דין לעצמו ו"סטה מאמות המידה הבסיסיות של התנהגות הוגנת" (פסקה 31), וכי תוצאה אחרת אינה אפשרית ומהוה מתן הכשר לבניה בלתי חוקית. גישה זו מקובלת עלי ומשקפת את הצורך, אף בנסיבות מצערות מעין אלה, להיאבק בבניה בלתי חוקית המבטאת זלזול כלפי החוק והמהוה תופעה שכיחה למדי במחוזותינו תוך פגיעה בשכנים (ראו דברים שאמרתי, אמנם בהקשר של ייעול אכיפה מנהלית, ביחס לחומרתה של בניה בלתי חוקית ברע"פ 2885/08 המועצה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב יפו נ' מוסא דכה (2009), פסקה י"ג לחוות דעתי). לכך מתווספת, כדברי בית המשפט המחוזי, התנהגות בלתי הוגנת של המבקש כלפי המשיבים, הבאה לידי ביטוי בהתנכרות כלפי חובותיו כדייר בנכס וברכוש שאינו שייך לו. ככלל, העושה כבתוך שלו ברכוש הזולת אינו יכול לצפות לסיוע בית המשפט.

ט.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור.