רע"א 4740/19 יעקב סייג נ. הנהלת בתי המשפט - מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן ) בע"א 6597-03-19, מיום 13.6.2019, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ס' רסלר-זכאי ) בת"א 57668-12-17 מיום 20.1.2019.

2.

להלן תמצית העובדות הצריכות לעניין: בין המבקש לגרושתו התנהלו מספר הליכים משפטיים, במסגרתם טען המבקש, בין היתר, כי הוא זכאי למחצית הזכויות בדירת מגוריהם של הזוג, על אף שהדירה נרשמה כולה על שם גרושתו. בית משפט השלום דחה את טענותיו, קבע כי הדירה הועברה לגרושתו כמתנה ללא תמורה, ובהתאם לבקשת הגרושה נתן צו לפינוי המבקש מן הדירה (תמ"ש (משפ' ראשל"צ) 36114-04-10 (14.10.2012) (כב' השופטת א' גולן-תבורי ) (להלן: ההליך הראשון )). ערעור שהגיש המבקש בנוגע לדירה ולסוגיות נוספות הסתיים בפשרה, לאחר שהצדדים הסכימו להצעת בית המשפט לפיה המבקש יהיה בעל הזכויות בשליש מהדירה וגרושתו תשלם לו את שווי הזכויות (עמ"ש (מחוזי מרכז) 50895-11-12 (11.12.2013) (כב' סגן הנשיא א' ש' שילה והשופטים מ' נד"ב ו- ו' פלאוט ) (להלן: הליך הפשרה )).

המבקש לא השלים עם תוצאה זו, והגיש לבית משפט השלום תביעה ובה טענות מטענות שונות בנוגע לפסקי הדין בהליך הראשון ובהליך הפשרה. התביעה הוגשה, בין היתר, כנגד המשיבה בכובעה כמעסיקתם של השופטים אשר נתנו את פסקי הדין הללו. בקשת המשיבה לסילוק התביעה כנגדה על הסף התקבלה ביום 20.1.2019 מטעמי חסינות שיפוטית. נקבע כי כל טענותיו של המבקש הן "טענות לטעויות ושגיאות משפטיות, בהפעלת שיקול הדעת בסוגיות שהוכרעו בפסה"ד בביהמ"ש לעניני משפחה [...]", ולכן ממילא אין תחולה לחריג הזדון אשר הושאר בצריך עיון (ת"א 57668-12-17, בפסקה 18; וראו רע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' עלי אדם (2.9.2018) (להלן: עניין אדם ). ערעורו של המבקש נדחה אף הוא – ומכאן הבקשה שלפניי.

3.

המבקש, המייצג את עצמו, עמד על כך שפסק הדין בהליך הראשון ניתן "בזדון שיפוטי" ובחריגה מודעת מסמכות, בין היתר מכיוון שבית המשפט לא התייחס לנסיבות רלוונטיות ולא יישם כראוי את כללי חזקת השיתוף. עוד נטען כי בהליך הפשרה, שבמסגרתו נהנה המבקש מייצוג משפטי, "המבקש אולץ ע"י בית המשפט 'להסכים'" להצעת הפשרה, תוך שנוצר "לחץ כבד על המבקש, ישירות ובאמצעות באי כוחו [...]" (ההדגשה במקור – י"ע).

4.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות ללא צורך בתגובת המשיבה. חרף האצטלה העקרונית שניסה המבקש לעטות על טענותיו, המדובר בטענות "ערעוריות" מובהקות שאליהן נדרשו מספר ערכאות שיפוטיות, כמפורט לעיל. [אציין גם כי המבקש הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור נוספת, שלא אוזכרה בבקשה שלפניי, ואשר כללה אף היא טענות בנוגע לדירה, להליך הראשון ולהליך הפשרה. הבקשה נדחתה בשל מעשה בית דין; בע"מ 6899/18 פלוני נ' פלוני (6.11.2018)]. שוכנעתי אפוא כי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, וכי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין, מה עוד שנוכח פסק הדין בעניין אדם , מדובר במקרה מובהק בו יש לסלק התביעה על הסף בשל חסינות שיפוטית.

5.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה מכוח תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המבקש חוזר ומטריד את הערכאות השונות בעניינו בבקשות חסרות בסיס דוגמת בע"מ 6899/18 הנ"ל וכמו הבקשה דכאן. משכך, ישא המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,000 ₪.