רע"א 4765/00 לוי יוסף נ. הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ - סעיף כפר שמריהו

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט זפט) על פיה נדחתה בקשת המבקש למתן צו זמני לעיכוב מימוש משכנתאות על נכסי מקרקעין של המבקש במסגרת בש"א 6059/00 בת"א 1427/00. כן הגיש המבקש בקשה לבית משפט זה לצו מניעה זמני במהלך ערעור לעיכוב ביצוע הליכי מימוש המשכנתאות עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור.

נתבקשה ונתקבלה תגובת המשיב לבקשה לצו מניעה זמני במהלך הערעור שיש בתוכנה גם כדי לענות לבקשת רשות הערעור עצמה.

2.לאחר שנתתי דעתי לתוכנן של הבקשות ולתגובת המשיב באתי לידי מסקנה כי יש לדחותן.

אלה הטעמים למסקנה זו:

3.ב1991- נרשמו לטובת המשיב שתי משכנתאות על נכסי המבקש וזאת כדי להעמידן כבטוחה בנקאית לאשראים שהבנק נתן למבקש.

שטרי המשכנתא שנחתמו על ידי המבקש כללו סעיף בו התחייב הממשכן לשלם לבנק מדי פעם את כל הסכומים המגיעים בהווה ואשר יגיעו ממנו לבנק בעתיד, ומכח סעיף 2 לשטרות המשכנתא אמורות המשכנתאות לכסות את כל הסכומים הללו שהמבקש התחייב בהם ויתחייב בהם בעתיד.

ביום 15.11.91 העמיד הבנק למבקש הלוואה ספציפית בסכום של 670,000 ש"ח אשר לטענתו נפרעה עד ה15.10.93- (להלן - "ההלוואה"). כמו כן, הוא קיבל אשראים מהבנק לאחר מכן, ועל פי רישומי הבנק הוא חייב לבנק כיום סכום של קרוב ל4- מליון ש"ח.

רישום המשכנתאות על נכסי המקרקעין מעולם לא בוטל, והמשיב פתח בהליכי מימוש המשכנתאות לכיסוי חובו של המבקש לבנק.

כנגד הליכי מימוש אלה פנה המבקש לבית משפט קמא כשמטרתו לבקש צו שיאסור על המשיב לנקוט בהליכי מימוש המשכנתאות.

טענתו העיקרית הינה כי המשכנתאות ניתנו לצורך הבטחת ההלוואה בסך 670,000 ש"ח בלבד, ולא היה בכוונת הצדדים להרחיבן גם על פני אשראים נוספים שיינתנו בעתיד. לדבריו, שטרות המשכנתא אשר קבעו אחרת אינם משקפים אל נכון את כוונת הצדדים האמיתית ואת הסיכום בעל-פה שהתקבל על ידם לפיו המשכנתאות מוגבלות להבטחת ההלוואה הספציפית. עוד נטען כי בניסוח הרחב של שטרי המשכנתא יש לראות משום ניצול מצוקתו של המבקש אשר לא היה ער בשל מצבו הנפשי לפער הניסוחי שבין סיכום הדברים בעל-פה שהיה מצומצם בתחולתו, לבין הניסוח הרחב של שטרי המשכנתא. גם ניצול מצוקה זו המגיע כדי עושק צריך להביא, על פי הטענה, לביטול הליכי מימוש המשכנתאות.

4.בית משפט קמא דחה את טענות המבקש. הוא קיבל את עמדת הבנק לפיה תנאי המשכנתאות הכתובים משקפים את הסכמות הצדדים וכי על פיהם נוסחה התחייבות המבקש באופן רחב, הכולל כל חוב קיים או עתידי שהוא יחוב בו כלפי הבנק בין כחייב עיקרי ובין כערב.

הנימוק המרכזי עליו נשען בית המשפט בהעדפת גרסת הבנק על פני זו של המבקש קשור בעיקרו בעובדה כי לאחר פרעון ההלוואה בסך 670,000 ש"ח, הגיש המבקש לבנק שומות מהימים 29.8.94 ו31.8.94- שהתייחסו לנכסי המקרקעין עליהם הוטלו המשכנתאות. שומות אלה נעשו על פי בקשת המבקש והוגשו על ידיו לבנק. משומות אלה הסיק בית משפט קמא כי הן נעשו על רקע הנחה המשותפת של הצדדים כי המשכנתאות נותרו תקפות גם לאחר פרעון ההלוואה וזאת לצורך הבטחת חובות נוספים שהמבקש חב ויחוב לבנק, שאם לא כן אין הסבר לאיזה צורך ולאיזו תכלית נעשו.

נראה לי נימוק מרכזי זה לתמיכה במסקנה כי המבקש לא הניח תשתית מבוססת לבקשתו לעכב את הליכי מימוש המשכנתאות.

4.יתר על כן: המבקש לא העלה כל גרסה שהיא בבית משפט קמא ביחס לנתונים שהוצגו על ידי הבנק הקשורים בשומות המאוחרות שהוא עצמו הגיש, ולא היה כל נסיון מצידו להתמודד עם נתונים אלה במסגרת תגובה שהגיש לתשובת הבנק ששם הועלתה לראשונה הטענה בנושא זה.

בנסיבות אלה, צדק בית משפט קמא במשקל המכריע שייחס לענין זה בהדיפת גרסתו של המבקש.

5.נימוק נוסף שניתן להביא לתמיכה במסקנת בית משפט קמא נעוץ בכך שהמבקש לא טרח להסיר את רישום המשכנתאות על נכסיו מאז סוף 1993 - מועד בו נפרעה ההלוואה - ועד לשנת 2000 - מועד בו החל הבנק בהליכי מימוש המשכנתא; האם סביר להניח כי המבקש היה נמנע מלפעול למחיקה כזו של רישום מכביד על נכסיו במשך כ7- שנים אילו סבר באמת ובתמים שתוקפן של המשכנתאות פקע לאחר פרעון ההלוואה?

6.לכל אלה ניתן להוסיף עוד כי בענייננו חל העקרון כי דרך כלל אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו ואת הוראותיו. על המבקש לשלול חזקה זו, הנגזרת ממציאות החיים, מוטל נטל כבד (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פד"י יט(2) 113, 117; ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פד"י לז(3) 60, 91-2; ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פד"י מד(1) 497, 503).

בנסיבות הענין מוחזק המבקש כמי שידע והבין את תוכן שטרי המשכנתא עליהם חתם. השומות המאוחרות שהגיש מחזקות הנחה זו.

המבקש ניסה לטעון כי הוא סובל מנכות נפשית עקב פציעה בקרב וכי הבנק ניצל את נכותו כדי להערים עליו ולהחתימו על שטרי משכנתא הכוללים תנאים מקפחים מבלי שהיה מודע כך.

בית משפט קמא קבע כי לא הוכח, ולו ברמז, כי הבנק היה מודע למצבו הנפשי המיוחד של המבקש, ומעבר לכך - לא הובא על ידו, ולו קצה חוט של ראייה בתצהירו, כי נתקיימו שאר התנאים הנדרשים לביסוס עילת "עושק" על פי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג1973-.

בנסיבות אלה צדק בית משפט קמא במסקנתו כי המבקש לא הניח ולו תשתית התחלתית לכאורית לתמיכה בבקשתו לצו מניעה זמני כנגד המשך הליכי מימוש המשכנתאות משלא הראה סיכוי של ממש לתובענה העיקרית שהגיש.

7.אוסיף עוד, כי בנסיבות הענין לא היה בית משפט קמא חייב להורות על חקירת המצהירים על תצהיריהם, משניתן היה לגבש עמדה לגופם של דברים מהגרסאות שעלו מהתצהירים עצמם.(השווה תקנה 214(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-); רע"א 5693/98 בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' נ' ארט בי, חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) ואח', תקדין עליון כרך 98(4) תשנ"ח/תשנ"ט1998-, עמ' 584).

במקרה זה נחה דעתי כי לא נגרם אי-צדק למבקש בכך שלא ניתנה הזדמנות לצדדים לחקור את נותני התצהירים בחקירה נגדית.

8.על יסוד כל האמור, אני מחליטה לדחות את הבקשות לרשות ערעור ולמתן צו מניעה זמני בערעור.

המבקש ישלם למשיב את הוצאות בקשה זו בסכום של 5,000 ש"ח.