רע"א 4790/02 נציגות הבית המשותף נ. בן חמו שלמה

המבקשת הגישה תובענה בפני המפקח על המקרקעין בפתח-תקוה, לסילוק ידו של המשיב 1 (להלן: המשיב) מן החצר הפנימית של הבית המשותף. בגדרי התובענה טענה המבקשת, כי המשיב - השוכר חנות בבניין - פלש לחצר שלא כדין וללא הסכמת הדיירים, תפס בה חזקה, והקים בה בזאר בגדים, כהרחבה של חנותו. לשם כך, לטענת המבקשת, פרץ המשיב פתח יציאה מחנותו אל החצר, הקים בה סככה מרוצפת על-פני שטח של 55 מ"ר, התקין תאורה רבת עוצמה בחצר, וחסם את אחד משני שבילי הגישה אל הבית המשותף.

מנגד טען המשיב בפני המפקח על המקרקעין, כי מרבית בעלי הדירות אינם מתנגדים לפעולותיו, ואף צירף מכתב עליו חתומים שבעה מבעלי הדירות, שבו הביעו, לטענת המשיב, את הסכמתם לפעולותיו.

המפקח על המקרקעין קיבל את תובענת המבקשת בקובעו, כי כאשר מדובר בתפיסת חזקה ייחודית ברכוש המשותף על-ידי בעל דירה מסויים, מהווה פעולה זו משום הסגת גבול, שלילת זכותם של כל בעלי הדירות האחרים באותו חלק של הרכוש המשותף ופגיעה בזכות הקניין שלהם. לשם ביצוע פעולה כזו, נדרש תופס החזקה להסכמת כל אחד מבעלי הדירות, ולא די בהסכמה שבשתיקה או הסכמה מכללא, אלא נדרשת הסכמה פוזיטיבית וברורה. במקרה זה - כך קבע המפקח - המשיב, אשר כלל איננו בעל דירה בבית המשותף אלא שוכר בלבד, פגע בצורה חמורה בזכויותיהם של כל בעלי הדירות האחרים בספחו חלק ניכר מן הרכוש המשותף. לבסוף קבע המפקח, כי על המשיב להרוס את שהקים בחצר ולסתום את פתח היציאה שפרץ מחנותו לכיוון החצר בתוך 30 ימים.

המשיב הגיש למפקח על המקרקעין בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, אולם בקשתו נדחתה. או אז ערער המשיב לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ובמקביל, הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין של המפקח על המקרקעין. בבקשתו טען, כי אם לא יינתן צו לעיכוב ביצוע פסק-הדין הוא ייאלץ לסגור את חנותו, ייגרם לו נזק בלתי הפיך וערעורו יהפוך לאקדמי בלבד.

בית-המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיב, והורה על עיכוב ביצוע פסק-הדין של המפקח על המקרקעין עד להכרעה בערעור.

בשל החלטה זו הגישה המבקשת את בקשתה למתן רשות ערעור, בגידרה חזרה על טענותיה בפני הערכאות הקודמות, והדגישה, כי ניהול החנות בתוך שטחי החצר הפנימית של הבית המשותף, הרעש וההמולה הבלתי פוסקים של הקונים בחנות והתאורה החזקה שהתקין המשיב במקום, גורמים לדיירים למטרד קשה ביותר הפוגע בבריאותם הפיזית והנפשית.

לאחר שבחנתי את טענות המבקשת, הגעתי לכלל דעה, כי אין להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי. כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במקרים חריגים, ואין המקרה שבפניי בא בגדר מקרים אלו. עיכוב ביצועו של פסק-הדין של המפקח על המקרקעין נועד אומנם למנוע את ריקונו מתוכן של ערעור המשיב.

יחד עם זאת, לאור טענות המבקשת בדבר הסבל הרב שנגרם לדיירים בשל פעולות המשיב, ראוי שערעור המשיב, אשר הוגש לבית-המשפט המחוזי, יידון בהקדם האפשרי.

הבקשה נדחית, איפוא.