רע"א 4839/14 אליהו אמיתי נ. בנק מזרחי טפחות

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת א' לושי-עבודי ) מיום 21.4.2014 ומיום 5.7.2014 בפש"ר 41015-11-13, במסגרתן התקבלה בקשת המשיב, בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: הבנק או הנושה המובטח ), להמשיך בהליכי הוצאה לפועל למימוש דירת המבקש, אליהו אמיתי, המצוי בהליכי פשיטת רגל (להלן: החייב או המבקש ), בכפוף לדיווחים שוטפים לבית המשפט של פשיטת רגל.

תמצית הרקע העובדתי והחלטות בית המשפט המחוזי

1.

ביום 24.12.2013 ניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו צו כינוס לנכסי החייב, בהתאם לבקשתו. בד בבד מונתה המשיבה 4, עו"ד עינת רוזנצויג, כמנהלת מיוחדת בהליכי הכינוס (להלן: המנהלת המיוחדת ). ביום 13.1.2014 הגיש הבנק בקשה לבית המשפט המחוזי לאשר לו להמשיך בהליכי הוצאה לפועל, שננקטו על ידי הבנק עוד בטרם ניתן צו הכינוס, למימוש דירה הרשומה על שם החייב ועל שם אשתו ברח' חי טייב 4/10 בבני ברק (להלן: הנכס או הדירה ). בית המשפט הורה על הגשת תגובות של המנהלת המיוחדת והחייב, ובהמשך גם על הגשת תגובת כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר ). מהתגובות התברר כי החייב מתנגד לבקשה, מטעמים שיפורטו בהמשך, ואילו המנהלת המיוחדת והכנ"ר אינם מתנגדים להמשך הליכי המימוש במסגרת ההוצאה לפועל, בכפוף להגשת דיווחים שוטפים לבית המשפט של פשיטת רגל.

2.

ביום 21.4.2014 ניתנה החלטת בית המשפט, במסגרתה קיבל בית המשפט את בקשת הבנק ואישר לו להמשיך בהליכי מימוש הנכס. בית המשפט קבע כי "המשך הליכי מימוש הנכס על ידי הנושה המובטח באמצעות כונס נכסים דרוש לצורך מכירת הנכס המשועבד ולמימוש יעיל ומהיר של המשכנתא לטובת הבנק הזוכה, ועל מנת להבטיח את איזון האינטרסים של הצדדים המעורבים בהליך, הן של הנושה המובטח להיפרע מהחוב באמצעות ערובתו, הן של הנושים הבלתי מובטחים להיפרע ולו מקצת חובם מנכסי החייב, והן של החייב לזכות בהפטר". לצד זה נקבע כי הבנק יעדכן באמצעות בא-כוחו את בית המשפט בהליכי פשיטת הרגל "בדיווחים שוטפים והגשת בקשות להמשך הליכי המימוש, על מנת למנוע פגיעה יתרה באינטרסים של החייב והנושים הבלתי מובטחים".

3.

ביום 11.6.2014 הגיש החייב לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. ביום 21.6.2014 הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע ההחלטה עד לקבלת תגובות הצדדים ועד למתן החלטה נוספת. לאחר שהתקבלו תגובות הצדדים ביטל בית המשפט, בהחלטתו מיום 5.7.2014, את צו עיכוב הביצוע וקבע כי הבנק רשאי להמשיך בהליכי המימוש. בית המשפט ציין כי עם כל ההבנה למצבו של החייב הרי שאין הצדקה לעכב את הליכי המימוש עוד.

מכאן בקשת רשות הערעור דנן, שהוגשה יחד עם בקשת עיכוב ביצוע.

בקשת רשות הערעור והתשובות לה

4.

המבקש מציין בפתח בקשתו כי הוא נאלץ לפתוח בהליכי פשיטת רגל עקב קריסת העסק שהיה בבעלותו שהותירה אותו עם חובות בסך מאות אלפי שקלים לנושים שונים, חובות שאין באפשרותו לשלמם. לטענת המבקש, הדירה המדוברת הינה דירת המגורים שלו ושל משפחתו, לרבות "ילדיו הקטנים" (כך במקור), אשר שועבדה לטובת הבנק כנגד שלוש הלוואות שהבנק העניק למבקש במועדים שונים. המבקש טוען כי הקפיד לשלם, חרף מצבו הכלכלי הקשה בעקבות קריסת העסק, את תשלומי החזר ההלוואה במועדם, ומלין על כך שהבנק בחר לפתוח בהליכים למימוש הדירה רק בשל "מעידה" של המבקש בהלוואה אחת מתוך השלוש, תוך התעלמות מהעובדה שמדובר בדירת מגורים שלו ושל בני משפחתו.

המבקש מוסיף וטוען כי חובו כלפי הבנק עומד על סך של כ-39,500 ש"ח בלבד, בעוד שיתר ההלוואות (בסך של כ-279,000 ש"ח) משולמות ונפרעות כסדרן בהתאם למועדים שנקבעו על ידי הבנק. המבקש טוען כי מדובר בחוב נמוך יחסית שאינו מצדיק לאשר את המשך הליכי המימוש על ידי הבנק, אשר תוצאתם הישירה הינה "להשליך את משפחתו של המבקש לרבות ילדיו הקטנים לרחוב". בנקודה זו נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשת הבנק לאשר את הליכי המימוש, ולכל הפחות בשאלת הסידור החלוף עבור המבקש ובני משפחתו בטרם הורה על המשך הליכי המימוש. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מהחלטה קודמת שניתנה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 30.10.2013 (החלטה ברע"א 23151-09-13 שניתנה על ידי השופטת ע' צ'רניאק ), במסגרתה בוטלה החלטת רשמת ההוצאה לפועל לאשר את מימוש הנכס המדובר.

לבסוף מלין המבקש על כך שבית המשפט המחוזי התעלם מטענתו בדבר רצונו ויכולתו להגיש הצעה להסדר חוב כולל ביחס לכל הנושים שהגישו תביעות חוב עד כה במסגרת הליך פשיטת הרגל, באופן שייתר את מימוש הנכס ואת פינויו יחד עם בני משפחתו מהנכס, ובהקשר זה טוען המבקש כי עומדים לרשותו מקורות מימון פוטנציאליים להסדר חוב (לרבות מספר פוליסות ביטוח שמתנהלות על שמו, שבהן נצברו לטענתו כספים בסך של כ-447,000 ש"ח שיכולים לשמש לפירעון החוב כלפי הבנק ולמנוע את מימוש הנכס). לחלופין טוען החייב כי יש לאפשר לו לממש את הנכס בדרך של מכר עצמי.

5.

המנהלת המיוחדת סבורה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. המנהלת המיוחדת מציינת כי הדירה המדוברת אכן משמשת למגורי החייב (המבקש) ובני משפחתו, אך מדגישה כי כל ילדיו של המבקש בגירים (בניגוד לרושם שנוצר כתוצאה מהשימוש שעושה החייב בביטוי "ילדים קטנים"). המנהלת המיוחדת מפרטת בתשובתה את התשתית העובדתית הבאה: החייב הוא זה שיזם את הליכי פשיטת הרגל; החייב הצהיר בבקשת הכינוס על חובות ל-18 נושים, בסך של כ-967,000 ש"ח; עד עתה הוגשו 9 תביעות חוב, בסך של כ-739,000 ש"ח; חוב הפיגורים לבנק עומד על סך של כ-46,000 ש"ח, נכון ליום 17.6.2014, והחוב הכולל לבנק (דהיינו, יתרת מלוא ההלוואה לסילוק) עומד על סך של כ-275,000 ש"ח. המנהלת המיוחדת מציינת כי הבנק הינו נושה מובטח שרשם שעבוד על הדירה להבטחת החזר ההלוואות שהעניק לחייב, וכי בנסיבות דנן – משנוצר חוב פיגורים של החייב כלפי הבנק – זכאי הבנק לממש את הדירה במנותק מהליכי פשיטת הרגל, בהתאם לסעיף 20(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל ). המנהלת המיוחדת מציינת כי ככל שחולף הזמן והדירה לא ממומשת נגרם לנושיו הבלתי מובטחים של החייב נזק, מכיוון שנצברת ריבית פיגורים לטובת הבנק. המנהלת המיוחדת מוסיפה ומציינת כי גם אם הנושה המובטח לא יממש את הדירה, הרי שממילא יהיה צורך לממשה במסגרת הליך פשיטת הרגל, לנוכח סך הנשיה הכולל המשתקף מתביעות החוב שהוגשו עד עתה בהליך פשיטת הרגל.

אשר לטענת החייב כי ביכולתו להציע הסדר חוב, באופן שיפרע חובותיו לנושיו מבלי שיידרש לממש את דירתו; טוענת המנהלת המיוחדת כי מדובר בטענה תמוהה שאינה עולה בקנה אחד עם התשתית העובדתית שפורטה לעיל, וכי ממילא החייב לא הגיש בשום שלב בקשה מסודרת לאשר הצעת הסדר עם נושיו, בהתאם סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל, ולכן נראה שכל מטרתו של החייב הינה "לדחות את הקץ". המנהלת המיוחדת מעירה כי ממילא גם במסגרת הליך לפי סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל מוקנית לנושה המובטח הזכות לפעול למימוש הנכס, ולחלופין היא מציינת כי בנסיבות העניין, כשנשייתו של הבנק מהווה כ-63% מסך הנשייה הכולל, לא יוכל החייב להשיג את הרוב הנדרש על פי פקודת פשיטת הרגל לאישור הסדר מבלי שהבנק ייתן הסכמתו להסדר זה. אשר לטענת החייב כי עומדים לרשותו כספים בפוליסות ביטוח שמתנהלות על שמו שיכולים לשמש בסיס להסדר לכיסוי חובותיו לנושיו; טוענת המנהלת המיוחדת כי אכן יש פוליסות ביטוח בסך כ-447,000 ש"ח על שם החייב, אך במקביל יש גם הלוואות בסך כ-308,000 ש"ח, כך שנשארת יתרה בסך כ-138,000 ש"ח, וגם סכום זה כפוף לכאורה למיסוי. משכך, טוענת המנהלת המיוחדת כי מכספי פוליסות הביטוח ייוותר סכום נמוך יחסית לתביעות החוב שהוגשו עד כה, בוודאי ביחס לסכום שיתקבל ממימוש הדירה.

אשר לטענת החייב כי יש לאפשר לו לממש את הדירה בדרך של מכר עצמי; טוענת המנהלת המיוחדת כי החייב לא הציג בשום שלב הצעה של "לקוח פוטנציאלי", וכי ממילא נראה שבנסיבות העניין – כשהחייב ואשתו מצויים בהליכי גירושין – ספק אם הרעיון של מכר עצמי ניתן ליישום. בהקשר זה מציינת המנהלת המיוחדת כי גם לאחר מימוש הדירה, ולאחר הפחתת נשייתו של הבנק וחלקה של אשת החייב בדירה, לא צפויים נושי החייב להיפרע מכל נשייתם (אלא רק מכ-50% ממנה).

אשר לטענת החייב כי בית המשפט המחוזי היה מחויב בנסיבות העניין לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשת הבנק לאשר לו להמשיך בהליכי המימוש בהוצאה לפועל; סבורה המנהלת המיוחדת כי החלטת בית המשפט ניתנה כדין – לאחר שכל הצדדים הגישו כתבי בית דין ולאחר שניתנה לחייב הזדמנות להגיב לבקשת הבנק – וכי החייב לא הציג מקור בדין לביסוס טענתו בדבר החובה לקיים דיון במעמד הצדדים בסוגיה זו. אשר לטענת החייב כי בית המשפט היה מחויב בנסיבות העניין לקיים דיון במעמד הצדדים בשאלת הדיור החלוף; סבורה המנהלת המיוחדת כי שאלה זו צריכה להתברר לפני רשם ההוצאה לפועל ולא לפני בית המשפט בהליך פשיטת הרגל. בהקשר זה מציינת המנהלת המיוחדת כי מכתבי הטענות שהגיש הבנק עד כה עולה שממילא טענות החייב ואשתו בדבר הגנות המוקנות להם מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ) ומכוח חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ) נדחו כבר בעבר.

לבסוף מציינת המנהלת המיוחדת כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.10.2013, אליה מפנה החייב בבקשתו דנן, אינה רלוונטית להליך הנוכחי מכיוון שהחלטה זו ניתנה בהליך אחר, על יסוד תשתית עובדתית שהייתה נכונה באותה עת, כשחובו של החייב לבנק עמד על סך של כ-6,700 ש"ח בלבד וכשהחייב לא היה מצוי בהליכי פשיטת רגל.

6.

הבנק וכונסת הנכסים מטעמו, עו"ד תמי מייזליק (להלן: כונסת הנכסים ), סבורים כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. תשובת הבנק וכונסת הנכסים ביחס לרוב טענות החייב זהה לתשובת המנהלת המיוחדת, אשר פורטה לעיל בהרחבה, ומשכך לא אחזור על הדברים. הבנק וכונסת הנכסים מדגישים כי בנסיבות העניין קמה לבנק זכות לממש את הדירה, הן לנוכח חוב הפיגורים שצבר החייב עד כה העומד על כ-46,000 ש"ח, והן לנוכח צו הכינוס שניתן כנגד החייב (לבקשתו) המהווה הפרה של תנאי המשכנתא ומאפשר לבנק להעמיד את מלוא יתרת ההלוואה לפירעון מיידי. בנוסף נטען כי עצם קיומם של נושים נוספים, שנשייתם המצטברת מגיעה לסך של מאות אלפי שקלים, מחייב את הבנק לממש את הנכס בהקדם. נטען כי מלבד הדירה, ששוויה המוערך הינו כמיליון ש"ח, אין לחייב נכסים משמעותיים נוספים שמהם ניתן לפרוע את חובותיו לבנק ולנושים הבלתי מובטחים.

7.

הכנ"ר מצטרף לעמדת המנהלת המיוחדת וסבור אף הוא כי דין הבקשה להידחות. הכנ"ר מציין כי החלטת בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 20(ב) לפקודת פשיטת הרגל ועם פסיקתו של בית משפט זה, במסגרתן מעוגנת זכותו של נושה מובטח לממש את הנכס המשועבד לטובתו בהליכי הוצאה לפועל ובמנותק מהליכי פשיטת הרגל, בכפוף לפיקוח בית המשפט בהליכי פשיטת הרגל.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובות על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.

שאלת היחס שבין ההליכים שבהם נוקט נושה מובטח למימוש נכס ששעבד החייב לטובתו, בהתאם לסעיף 20(ב) לפקודת פשיטת הרגל, לבין הליך חדלות הפירעון שמתנהל בעניינו של החייב בבית המשפט – וליתר דיוק, שאלת מידת המעורבות והפיקוח של בית המשפט של חדלות פירעון ושל בעלי התפקיד מטעמו בהליכי המימוש של הנושה המובטח – אינה שאלה חדשה שמתעוררת לראשונה במקרה דנן. שאלה זו נדונה בעבר לא אחת בפסיקת בתי המשפט המחוזיים ואף בפסיקת בית משפט זה במספר החלטות שניתנו במותבי דן יחיד. לאחרונה נדרש בית משפט זה במותב שלושה לשאלה זו, ובפסק הדין בע"א 8044/13 לוי נ' שיכון ובינוי נדל"ן השקעות בע"מ (13.2.2014) (להלן: עניין לוי ) נקבעו כללים מנחים בשאלה זו. במסגרת ההחלטה בבקשה דנן איני רואה צורך לחזור ולפרט את כל הכללים שנקבעו בעניין לוי , ודי לציין את עיקרי הדברים.

10.

ככלל, נושה מובטח רשאי לפעול במנותק מנושיו האחרים של החייב ואף במנותק מהליכי חדלות הפירעון שמתנהלים בעניינו של החייב (פסקה 27 בעניין לוי ). יחד עם זאת, הנושה המובטח אינו רשאי להתעלם לחלוטין מהליכי חדלות הפירעון, ובממשק שבין הליכי המימוש של הנושה המובטח לבין בית המשפט של חדלות פירעון מוטלות על הנושה המובטח מגבלות מסוימות. בין היתר, נדרש הנושה המובטח לדווח לכנ"ר ולבעל התפקיד שהתמנה בהליכי חדלות הפירעון (הנאמן בפשיטת רגל או המפרק בהליכי פירוק) על הליכי המימוש. זוהי המגבלה המינימאלית המוטלת על הנושה המובטח (פסקאות 29-28 בעניין לוי ). במקרים מסוימים, כאשר שווי הנכס המשועבד נמוך מגובה החוב לנושה המובטח, תוטל על הנושה המובטח מגבלה גדולה יותר, בדמות פיקוח של בית המשפט (באמצעות בעל התפקיד והכנ"ר) על הליכי המימוש שנוקט הנושה המובטח. מטרתו של פיקוח זה הינה למנוע ניצול לרעה של כוחו של הנושה המובטח, על רקע ניגוד האינטרסים המובהק שמתקיים במקרים אלו בין הנושה המובטח לבין הנושים הבלתי מובטחים (פסקאות 35-30 לפסק הדין בעניין לוי ). מגבלה משמעותית נוספת שניתן להטיל על הנושה המובטח – שתישמר רק למקרים חריגים ולא ייעשה בה שימוש כדבר שבשגרה – הינה מינוי בעל התפקיד שהתמנה בהליכי חדלות הפירעון לצד כונס הנכסים מטעם הנושה המובטח לצורך הליך המימוש (פסקאות 37-35 בעניין לוי ). לצד מגבלות אלה נקבע בעניין לוי כי במקרים חריגים מאד – שבהם מדובר בנכס בלתי רגיל הדורש פעולות משפטיות ותכנוניות מורכבות או הכרעה

בזכויותיהם של צדדים שלישיים – ניתן יהיה להורות שהליכי המימוש יתנהלו בבית המשפט ולא במסגרת הליכי ההוצאה לפועל (פסקה 39 בעניין לוי ). לצד אלה נקבע כי יש להותיר בצריך עיון את השאלה האם ייתכנו מצבים חריגים בהם "יפקיע" בית המשפט מידי הנושה המובטח את הליך המימוש וימנה את בעל התפקיד בהליך חדלות הפירעון כאחראי על הליך המימוש במקום כונס הנכסים מטעם הנושה המובטח (פסקה 40(ז) בעניין לוי ) [לסיכום כל הכללים המנחים ראו פסקה 40 בעניין לוי ].

11.

החלטת בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה דנן עולה בקנה אחד עם הכללים המנחים שנקבעו בעניין לוי , ואיני מוצא מקום להתערב בה. בית המשפט המחוזי אישר לבנק להמשיך בהליכי המימוש במסגרת ההוצאה לפועל, תוך שהוא קובע שהבנק מחויב לעדכן את בית המשפט שדן בהליכי פשיטת הרגל "בדיווחים שוטפים והגשת בקשות להמשך הליכי המימוש, על מנת למנוע פגיעה יתרה באינטרסים של החייב והנושים הבלתי מובטחים". מדובר בהחלטה סבירה שמאזנת בין זכותו של הנושה המובטח לממש את השעבוד במנותק מהליכי חדלות הפירעון, מחד, לבין האינטרס של הנושים הבלתי מובטחים ושל החייב לפקח על הליכי המימוש ולוודא שהם נעשים בדרך הראויה שתשיא את התמורה מהנכס, מאידך. זאת ועוד, אני מייחס משקל ניכר לעובדה שהמנהלת המיוחדת, אשר אמוּנה בראש ובראשונה על האינטרס של הנושים הבלתי מובטחים בהליך פשיטת הרגל בעניינו של החייב, ועימה הכנ"ר, אשר אמוּן על האינטרס של הנושים הבלתי מובטחים וגם על האינטרס של החייב עצמו בהליכי פשיטת הרגל, אינם מתנגדים לבקשת הנושה המובטח להמשיך בהליכי המימוש במסגרת ההוצאה לפועל ואף סבורים כי מימוש הנכס יקדם את הליכי פשיטת הרגל (בנקודה זו ראוי לזכור כי כל עיכוב במימוש הנכס מגדיל את החוב לבנק על חשבון הנושים הבלתי מובטחים).

12.

לא מצאתי כי יש באיזו מטענות המבקש בבקשתו דנן כדי לשנות ממסקנתי האמורה. אתייחס בקצרה לטענות אלה:

(א)

המבקש מלין על כך שחובו לבנק נמוך יחסית ואינו מצדיק לאשר את הליכי מימוש הדירה. אכן, קיים פער ניכר בין חוב הפיגורים לבנק (כ-46,000 ש"ח) לבין שווי הדירה (המוערך על ידי המנהלת המיוחדת והבנק בכ-1,000,000 ש"ח). ייתכן שאילו היה מדובר בחוב היחיד של המבקש כלפי הבנק, ואילולא היו למבקש נושים לא מעטים נוספים, היה מקום להידרש לטענה זו. אלא שזהו אינו מצב הדברים. במקרה דנן, משניתן צו כינוס כנגד המבקש (ויוזכר כי המבקש עצמו הוא זה שיזם את הליכי פשיטת הרגל!), העמיד הבנק את מלוא יתרת ההלוואה לפירעון מיידי, ומשכך עומד חובו המלא של המבקש כלפי הבנק על סך כ-275,000 ש"ח. לצד חוב זה הגישו נושים נוספים תביעות חוב בסך כ-967,000 ש"ח. בהיעדר נכסים משמעותיים נוספים שמהם יוכלו להיפרע נושיו של המבקש, נראה כי לא יהיה מנוס ממימוש הדירה אף אם המבקש יסדיר את חוב הפיגורים לבנק.

(ב)

טענה אחרת של המבקש הינה כי ברצונו וביכולתו להציע הסדר חוב באופן שיפרע את חובותיו לנושיו מבלי שיידרש לממש את הדירה. מקובלת עלי עמדת המנהלת המיוחדת בנקודה זו, אשר מציינת כי מדובר בטענה בעלמא לנוכח העובדה שהמבקש לא הגיש עד עתה בקשה מסודרת לפי סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל, וכי ממילא גם אם תוגש בקשה כזו היא אינה מונעת כשלעצמה מנושה מובטח מלהמשיך בהליכי מימוש של נכס ששועבד לטובתו. כאמור, הנושה המובטח רשאי, ככלל, לפעול במנותק מהליכי חדלות הפירעון שמתנהלים בעניינו של החייב, וממילא אין הצדקה להורות לנושה המובטח לעצור את הליכי המימוש על יסוד הצהרת כוונות כללית ועמומה של החייב בדבר רצונו להגיש הצעת הסדר. הדברים מקבלים משנה תוקף במקרה דנן, כאשר המנהלת המיוחדת והכנ"ר אינם מתנגדים להמשך הליכי המימוש על ידי הנושה המובטח ומפקחים עליהם. זאת ועוד, מתשובת המנהלת המיוחדת עולה כי הכספים שנצברו לחייב בפוליסות ביטוח, שעליהם החייב מטיל יהבו בבקשה דנן, כפופים להלוואות שונות ואולי גם למיסים שיוטלו בגין שחרורם המוקדם, ומשכך מתעורר ספק בדבר יכולתו של החייב להציע הצעת הסדר מספקת על יסוד הכספים הללו. עם זאת אדגיש כי התשתית העובדתית בנוגע לכספים שנצברו בפוליסות הביטוח של המבקש לא התבררה בשום שלב בבית המשפט המחוזי, ומשכך איני קובע מסמרות בנקודה זו. במילים אחרות, איני סוגר את הדלת בפני המבקש מלהגיש בעתיד בקשת הסדר מסודרת לפי סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל, על יסוד הכספים הללו או על יסוד כל מקור כספי אחר שעומד לרשותו, וככל שבקשה כזו תוגש יכריע בה בית המשפט המחוזי כראות עיניו. עם זאת, בשים לב לתשתית העובדתית שלנגד עיני כעת איני רואה לנכון כל הצדקה לעכב את הליכי המימוש של הדירה על ידי הנושה המובטח.

(ג)

הדברים נכונים גם ביחס לטענת המבקש כי יש לאפשר לו לממש את הנכס בדרך של מכר עצמי. גם כאן מקובלת עלי עמדת המנהלת המיוחדת שציינה כי הטענה נטענה בעלמא מבלי להציג רוכש פוטנציאלי קונקרטי, וכי ממילא ספק אם מדובר באפשרות ריאלית לנוכח הליכי הגירושין שבין המבקש לבין אשתו.

(ד)

טוען המבקש כי החלטת בית המשפט דינה להתבטל מכיוון שניתנה מבלי שנערך דיון במעמד הצדדים בבקשת הבנק לאשר את המשך הליכי המימוש. טענה זו דינה להידחות. לא מצאתי ביסוס בדין לטענת המבקש כי הדיון בבקשת הבנק לאישור המשך הליכי המימוש חייב להיעשות במעמד הצדדים. בקשה זו הינה בקשה בכתב, בהתאם לסעיפים 246-240 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), ובית המשפט רשאי להכריע בה מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים, או לקיים דיון אם מצא שקיים צורך לחקור את המצהירים על תצהיריהם (ראו סעיף 241(ד) לתקנות). במקרה דנן לא ראה בית המשפט צורך לקיים דיון במעמד הצדדים, ואיני רואה סיבה להתערב בדיעבד בשיקול דעתו בנקודה זו. אין ממש גם בטענת המבקש כי היה מקום לקיים דיון במעמד הצדדים בשל הצורך לדון בסוגיית הסידור החלוף עבור המבקש ובני משפחתו. טענה זו צריכה להתברר במסגרת הליכי המימוש בהוצאה לפועל, בהם יכול המבקש להעלות טענות בנוגע להגנות המגיעות לו לטענתו מכוח חוק הגנת הדייר או חוק ההוצאה לפועל. אעיר כי לא נעלמה מעיני טענת המנהלת המיוחדת כי המבקש ואשתו ויתרו במסגרת הליכים קודמים על טענות אלה, אך אין בכוונתי לקבוע מסמרות בעניין זה, והדברים צריכים להתברר במסגרת הליכי המימוש בהוצאה לפועל.

(ה)

טוען המבקש כי בהחלטה נשוא הבקשה דנן התעלם בית המשפט המחוזי מהחלטה קודמת שניתנה בבית המשפט המחוזי ביום 30.10.2013 (בטרם החלו הליכי פשיטת הרגל), במסגרתה בוטלה החלטת רשמת ההוצאה לפועל לאשר את מימוש הדירה תוך פינוי המבקש ממנה. דין טענה זו להידחות. בית המשפט המחוזי ציין במפורש בהחלטה נשוא הבקשה דנן כי הוא מקבל את הבקשה לאחר עיון בבקשה ובתגובות "ובהתחשב באמור בסעיף 5 לתגובת הנושה [הבנק] לתגובת החייב בכל הנוגע לטענת החייב כי הליכי הכינוס בוטלו". מעיון בסעיף 5 לתגובת הבנק שהוגשה בבית המשפט המחוזי (כמו גם מתגובתו לבקשה דנן) עולה כי הבנק התייחס בתגובתו להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.10.2013 והסביר כי החלטה זו ניתנה על יסוד התשתית העובדתית שהייתה באותה עת, כי בעקבות החלטה זו חזר הבנק ללשכת ההוצאה לפועל והגיש בקשה לחידוש הליכי ההוצאה לפועל ולעדכון חוב הפיגורים, וכי ביום 1.1.2014 קיבלה רשמת ההוצאה לפועל את בקשת הבנק והורתה על חידוש הליכי ההוצאה לפועל. לא למותר להזכיר בנקודה זו את העובדה כי ביום 24.12.2013 ניתן צו כינוס לבקשת החייב. סבורני כי די באמור לעיל כדי לקבוע כי התשתית העובדתית שעמדה לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי ביום 30.10.2013 אינה זהה לתשתית העובדתית כעת, וכי ההחלטה מיום 30.10.2013 לא יצרה מניעה כלשהי (ובוודאי לא יצרה מעשה בית דין) מלהורות על המשך הליכי המימוש בהינתן התשתית העובדתית המעודכנת. די בכך כדי לדחות את טענת המבקש בנקודה זו.

13.

לנוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. כפועל יוצא מבוטל צו עיכוב הביצוע הארעי שניתן בהחלטתי מיום 10.7.2014. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.