רע"א 4851/01 כרמי צבי נ. חברת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בע"מ

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דין שניתן בעניינו בבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיבות דכאן, לסילוקו של הערעור על הסף בשל איחור בהגשתו. כעת עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

דין הבקשה להידחות. בית המשפט המחוזי קבע כי כמחצית השנה לפני הגשת הערעור שלח פרקליטו של המבקש, באמצעות פקסימיליה, את פסק הדין לפרקליטי המשיבות דכאן, לפי בקשתו של אחד מהם. פרקליטו של המבקש אישר בבית המשפט קמא כי פסק הדין היה בידיו לכל המאוחר ביום בו שלח אותו לפרקליטי המשיבות. נקבע, כי פרקליט המבקש צילם את פסק הדין מתוך תיק בית המשפט. לאור קביעות אלו הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי המועד להגשת הערעור חלף. לא ראיתי עילה להתערב בקביעותיו ובמסקנתו של בית המשפט קמא. מפסק דינו של בית המשפט קמא עולה כי הוא היה ער להלכות השונות שנפסקו בבית המשפט העליון באשר ליחס בין "מועד ההמצאה" ל"מועד הידיעה" של פסק הדין, ובאשר לשאלה מהו המועד הקובע בו מתחיל מניינה של התקופה להגשת ערעור. מתוך שהביא בחשבון את ההלכות השונות האמורות, קבע בית המשפט כי הדין הוא עם המשיבות. אכן, בענייננו אין מתעוררת השאלה בדבר היחס בין "מועד ההמצאה" ל"מועד הידיעה", שכן בנסיבות העניין ניתן לומר כי כתוצאה מהתנהגות פרקליטו של המבקש נוצר השתק - המונע ממנו, על פי כל הגישות, מלהסתמך של מועד ההמצאה.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. המבקש ישא בהוצאות המשיבות ושכר טרחת עורך דנן, על סך של 5,000 ש"ח.