רע"א 4858/13 עו"ד אילנה בן עזרא נ. בנק יהב לעובדי המדינה בע"מ

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' יעקבי ) מיום 5.6.2013 בתיק ע"ר 32177-03-13 אשר דחה את ערעור המבקשת על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.2.2013.

1.

בין הצדדים מתנהל תיק הוצאה לפועל, במסגרתו הגיש המשיב נגד המבקשת בקשה לביצוע שטר חוב על סכום של 18,000 ₪ שנחתם על ידיה. משלא הוגשה מצד המבקשת התנגדות לביצוע השטר במועד הרלוונטי, החל המשיב בנקיטת הליכים לגביית החוב. רשם בית משפט השלום בירושלים, בהחלטה מיום 13.3.2012, דחה את בקשת המבקשת להארכת המועד להגשת התנגדויות לביצוע שטר החוב, כמו גם את ההתנגדות לביצוע השטר גופה. ערעור שהגישה המבקשת לבית משפט השלום בירושלים על החלטה זו של הרשם נדחה ביום 11.12.2012 (ע"ר 5043-04-12). ביום 30.1.2013, משחלף המועד החוקי להגשת בקשת רשות ערעור, הגישה

המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין זה. בקשתה נדחתה לראשונה על ידי רשם בית המשפט המחוזי ביום 26.2.2013, ולאחר מכן במסגרת ערעור על החלטת הרשם, בפסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' יעקבי ) מיום 5.6.2013 מושא הבקשה דנן.

2.

הרשם בהחלטתו מיום 26.2.2013 קבע כי לא מתקיים בעניינה של המבקשת "טעם מיוחד" להארכת מועד שנקבע בחיקוק להגשת בקשת רשות ערעור כנדרש בסעיף 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1948 (להלן:

התקנות ). זאת, בהתאם להלכה לפיה "טעם מיוחד" כזה נעוץ בהכרח בנסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין. נקבע כי המבקשת, עורכת דין מנוסה, בקיאה בסדרי הדין ועם זאת לא עשתה די כדי להגיש את הבקשה במועד החקוק. על כן, קבע הרשם כי אינטרס המשיב לסופיות ההליך ולחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית הוא האינטרס הדומיננטי במקרה הנדון ועל בסיסו קבע את דחיית הבקשה. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה, כאמור, בפסק הדין מיום 5.6.2013, בהתאם לסעיף 460(ב) לתקנות (ובהמשך לפסק הדין הראשון שניתן ביום 12.5.2013, ובוטל). בית המשפט קיבל את הנימוקים שעמדו בבסיס החלטת הרשם ואף הוסיף כי העובדה שהמבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע וכן תגובה לתשובת המשיב עליה, והכל בפרק הזמן בו היה עליה להגיש את בקשת רשות הערעור מושא הבקשה דנן, מלמדת על היעדרו של טעם מיוחד לאי הגשתה במועד הנדרש. משנתברר שהמבקשת לא הגישה סיכומי תשובה בטרם ניתן פסק דין זה כתוצאה ממחדלו של המשיב, מצא בית המשפט לבטל את פסק הדין ולקבוע פסק דין חדש לאחר עיון בסיכומי המבקשת. בפסק הדין החדש חזר בית המשפט המחוזי על מסקנותיו מפסק הדין הראשון והפנה להנמקות שנכתבו שם. על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.

3.

המבקשת בטענותיה מלינה בראש ובראשונה על העובדה שבית המשפט המחוזי לא נתן דעתו באופן ברור ומנומק לסיכומי התשובה שהגישה, אשר לעמדתה קעקעו את טענות המשיב. שנית, טוענת המבקשת כי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת בקשתה טמון בעובדה שהמשיב היה מודע לגמרי לכוונתה להגיש את הבקשה האמורה עוד בטרם חלף המועד להגשתה, וזאת לא הוכחש. המבקשת הפנתה להחלטות קודמות של רשמי בית המשפט העליון, אשר קובעות כי ידיעת משיב על כוונת המבקש להגיש בקשה כאמור מהווה טעם מיוחד "מספיק והכרחי" למתן אורכה בהגשתה. לבסוף, מציגה המבקשת רשימת טענות ספציפיות לגופו של הערעור מושא הבקשה שלפניי. היא סבורה כי שגה בית המשפט משלא מצא לאפשר לה להגיש בקשת רשות ערעור זו – אשר לטענתה הוכיחה בסיכומיה כי יש בה ממש – בשל חלוף המועד להגשתה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי נחה דעתי כי דינה להידחות, אף מבלי להזדקק לתשובת המשיב. ענייננו בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. הלכה היא כי רשות ערעור כזו תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, ציבורית או אחרת, שההכרעה בה חורגת מעניינם של הצדדים להליך הספציפי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי אינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית אשר חורגת מעניינם של הצדדים. טענות המבקשת כולן תחומות לנסיבות ולעובדות הספציפיות של המקרה הנדון.

עיקר הטענות עוסק במודעותו של המשיב לכוונת המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור ומכאן היעדר הסתמכותו על סופיות פסק הדין של בית המשפט המחוזי, כמו גם בהיעדר התייחסות בית המשפט המחוזי לטענות שהעלתה המבקשת בסיכומיה. בהקשר זה ראוי להבהיר כי בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת תוך אימוץ נימוקי הרשם במלואם, כפי שהוא מוסמך לעשות מכוח סעיף 460(ב) לתקנות. בית המשפט אף מצא לבטל את פסק דינו אשר ניתן בטרם הובאו לפניו סיכומי התשובה של המבקשת, ולהוציא פסק דין מעודכן לאחר קבלת הסיכומים. כך, פסק הדין הסופי ניתן רק לאחר שעמדו לנגד עיני בית המשפט טענותיה של המבקשת במלואן. יתר על כן, מעיון בבקשה וכן בסיכומי התשובה שהוגשו לבית המשפט המחוזי (אותם צירפה המבקשת לבקשה שלפניי) עולה כי הטענות שהעלתה המבקשת בבקשה זו הועלו כולן לפני בית המשפט המחוזי ודומה כי נלקחו בחשבון בפסק דינו. לבסוף, אציין כי על אף שראוי היה כי בית המשפט המחוזי ייתן דעתו לטענת המבקשת בנוגע למודעות המשיב לכוונתה להגיש בקשת רשות ערעור – טענה אשר לא ברור אם הועלתה בפני הרשם וממילא לא זכתה להתייחסות בהחלטתו – אין בכך כדי להצדיק התערבותה של ערכאה שלישית.

הבקשה, אפוא, נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.