רע"א 4863/15 איליה מגאלשבילי נ. השניידרים בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' מקובר ) מיום 2.7.2015 בת"א 18908-09-14, בה נקבע כי על המבקשים להגיש כתב תביעה שכנגד מתוקן, בו יכומתו הסעדים הכספיים המבוקשים על-ידם, תוך תשלום אגרה מתאימה.

2.

המבקשים הם הבעלים הרשומים בנכס מקרקעין בלוד. ביום 8.5.2011 התקשרו המבקשים עם צד שלישי בהסכם שכירות ארוך טווח, כשבמסגרתו התחייבו לבנות ולפתח את הנכס בהתאם למפרט מוסכם (להלן: "הסכם השכירות" ). ביום 14.9.2011 התקשרו המבקשים עם המשיבים בהסכם למכירת המקרקעין (להלן: "הסכם המכר" ) בהסתמך על הסכם השכירות, ותוך קביעת מועד מסירת חזקה המאוחר למועד המסירה לצד השלישי הקבוע על-פי הסכם השכירות. מועד מסירת החזקה המקורי על-פי הסכם המכר נקבע ליום 31.3.2013. דא עקא, שמסירת החזקה התעכבה במשך תקופה ארוכה, עד אשר נמסרה בסופו של דבר לצד השלישי רק ביום 1.12.2014.

3.

ביום 7.9.2014 הגישו המשיבים כתב תביעה נגד המבקשים בעילות של הפרת ההסכם, בין היתר בהתבסס על האיחור האמור במסירת החזקה, והפרות נטענות נוספות כגון אי-מסירת ערבויות ופקדונות בסך כולל של 750,000 ₪. בכתב התביעה (המתוקן) תבעו המשיבים את אכיפת ההסכם, ביקשו צו למסירת הערבויות המוסכמות וכן דרשו פיצוי כספי בסך של 1,748,602 ₪.

4.

המבקשים הגישו כתב הגנה והודעה לצד שלישי. כמו כן הגישו המבקשים כתב תביעה שכנגד, בו נטען כי העיכוב במסירת החזקה נוצר בעטיו של הצד השלישי, וכי הם ויתרו על זכויותיהם וטענותיהם מולו, בהסתמך על הסכמת המשיבים לעיכוב האמור. בנוסף לכך העלו המבקשים טענות שונות נגד המשיבים, לפיהן מקורו של העיכוב גם באשם תורם מצדם של האחרונים. בכותרת התביעה שכנגד נכתב כי מדובר ב תביעה "חוזית – צו עשה ביטול הסכם" . בסעיף 2 של כתב התביעה שכנגד צוין כי:

"הסעדים שיתבקש ביהמ"ש הנכבד ליתן:

כנגד הנתבעים שכנגד מס' 1 ומס' 2 [המבקשים – נ' ס']

הם:

סעד של ביטול הסכם הרכישה, השבה ( בכפוף לקיזוז נזקים ופיצוי ), או לחלופין ככל שלא יבוטל ההסכם פיצוי כספי ושיפוי ".

עוד נכתב בסעיף 16 לתביעה שכנגד:

"בפגישות שנערכו עם התובעים שכנגד הבהירו האחרונים כי ככל שהם יקבלו מבוקשם מקופ"ח [הצד השלישי – נ' ס'] הרי שאין להם בעניין כל טרוניה כספית נגד הנתבעים שכנגד מס' 1 ומס' 2. אך ככל שקופ"ח תנצל את ההתנהלות של התובעים שכנגד לבקשת הנתבעים שכנגד מס' 1 ומס' 2, הם יבקשו מהנתבעים שכנגד מס' 1 ומס' 2 שיתנו יד בהקטנת חסרון הכיס שנגרם לתובעים שכנגד".

כמו כן ציינו המבקשים בסעיף 21 לכתב התביעה שכנגד בזו הלשון:

"אשר על כן מכל הטעמים לעיל יתבקש בית המשפט הנכבד להורות על ביטול הסכם הרכישה עם הנתבעים שכנגד מס' 1 ומס' 2 ולקבוע השבה נומינלית הכפופה לקיזוזים הנזכרים לעיל" [ההדגשות אינן במקור – נ' ס'].

5.

ביום 28.6.2015 הגישו המשיבים בקשה למחיקה על הסף של התביעה שכנגד, בטענה כי לא שולמה בגינה אגרה מתאימה. בבקשה נטען כי זו הפעם השניה בה כשלו המבקשים באי-תשלום אגרה, כאשר בפעם הראשונה לא שולמה אגרה כלל, בטענה לתקלה טכנית. בפעם הזו, כך נטען, שילמו המבקשים אגרה כאילו מדובר בתביעה לסעד הצהרתי בלבד, על אף שהתביעה כוללת גם סעדים כספיים. כמו כן טענו המשיבים כי יש לדחות את התביעה שכנגד בהיותה קנטרנית וטרדנית.

6.

המבקשים התנגדו לבקשה וביקשו לדחות את טענותיהם של המשיבים. בתגובתם נטען כי האגרה נקבעה על-פי שומה של מזכירות בית המשפט, וכי היה מקום לפנות בקשר לכך לרשם בית המשפט. לגוף העניין טענו המבקשים כי הסעד המבוקש על-ידם הוא הצהרה על בטלות הסכם המכר, הא ותו לא. לטענתם, למען הזהירות נכללה בכתב התביעה שכנגד טענה לקיזוז ככל שידון בית המשפט בביטול ההסכם, ואולם מדובר בטענות הגנה לדרישת השבה מצד המשיבים. עוד נטען כי מאחר והמשיבים לא הגישו כתב הגנה שכנגד במועד יש לקבל את תביעתם בהעדר הגנה.

7.

ביום 2.07.2015 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבים, בקבעו כי האמור בתגובת המבקשים כאילו מדובר אך ורק בתביעה לסעד הצהרתי, "אינו עולה בקנה אחד עם סעיפים 19 ו-21 סיפא בתביעה שכנגד. התובעים שכנגד טוענים בתביעתם הנגדית כי יש לנכות מכל סכום השבה שייפסק נגדם בעקבות הסעד ההצהרתי המבוקש על ידם, כספים שונים שלטענתם מגיעים להם מהנתבעים שכנגד, כמו ריביות, כספים שקיבלו הנתבעים שכנגד, פקדונות, פיצוי מוסכם וכו'. הנתבעים שכנגד חוזרים על כך גם בתביעתם החילופית. אין מדובר בטענת קיזוז המופיעה בכתב הגנה, אלא בטענות המועלות בתביעה שכנגד. מדובר בסעדים כספיים המבוקשים למעשה ובעקיפין כתוצאה מהצד המבקש, כשברור שאם יינתן תיפסק השבה" . לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי התובעים שכנגד יגישו בשנית את תביעתם תוך 30 יום, כאשר בכתב התביעה המתוקן יכומתו הסעדים הכספיים הנטענים ותשולם אגרה בהתאם. כמו כן פסק בית המשפט למשיבים הוצאות בסך 3,000 ₪. בקשה לעיון חוזר בהחלטה שהגישו המבקשים, בה הודגש כי אלו פעלו בתשלום האגרה על-פי הנחיות המזכירה הראשית של בית המשפט, נדחתה אף היא על-ידי בית המשפט ביום 8.7.2015.

8.

מכאן הבקשה שלפני, בגדרה נטען כי לא היה מקום לדון בטענת המשיבים לאי-תשלום האגרה במסגרת בקשה לסילוק על הסף. תחת זאת, כך נטען, היה על המשיבים להגיש ערעור מסודר ומנומק שידון לפני רשם בית המשפט, לו מסורה הסמכות בנושאים כגון דא לפי סעיף 98 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. לטענת המבקשים הנוהג שנושאי אגרות נטענים ונדונים באופן זה הוא פסול. לגופו של עניין חוזרים המבקשים על טענתם לפיה התביעה שכנגד היא תביעה לביטול הסכם בלבד, וכי עניין ההשבה והקיזוזים מההשבה שנזכרו בה הם למעשה טענות קיזוז נגד סעד כספי שעלול להיפסק למשיבים, בעקבות הסעד שיינתן. כמו כן, מלינים הם על סכום ההוצאות שנפסק נגדם.

9.

דין הבקשה להידחות.

10.

ראשית, אין מקום לדון במסגרת בקשה זו בטענה לפיה לא היה מוסמך בית המשפט המחוזי לדון בסוגיית האגרה במסגרת בקשה לסילוק על הסף. מעבר לקושי הקיים בטענה לפיה שופט בית המשפט איננו מוסמך לדון בעניינים בהם מוסמך לדון רשם של אותו בית משפט, הרי שממילא הטענה האמורה נטענה בחצי פה על-ידי המבקשים במסגרת תגובתם הראשונה, ולא נטענה כלל במסגרת הבקשה לעיון חוזר. בנסיבות אלו, אין מקום להידרש אליה לראשונה במסגרת בקשת רשות ערעור (השוו רע"א 379/90

שפירא

נ' גזברות בית המשפט המחוזי , פ"ד מד(1) 727, 729 (1990); רע"א 6693/13 אירופה ישראל (מ.מ.ש) בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקה 19 (16.2.2014); רע"א 4620/99 לבל נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (4.6.2000); רע"א 509/89

שלוש

נ' שירות דלק וסיכה גרינוולד ושות' בע"מ , פ"ד מד(1) 637, 639 (1990)).

11.

שנית, סבורני כי בית המשפט המחוזי צדק בקביעותיו לגופו של עניין. נזכיר, כי על-פי פסיקת בית משפט זה "אמנם יש ליתן לתקנות האגרות פירוש ליברלי, על-מנת שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני מתדיינים, ואולם, אל לו לבית המשפט ליתן יד לעקיפתה של החובה לשלם אגרה באמצעות האצטלה של סעדים הצהרתיים שהם כספיים במהותם, ובמסגרתם אין התובע צפוי להִדרש לתביעה אופרטיבית עתידית למימוש זכותו הכספית" (רע"א 6350/14 דסאו נ' ויזל , פסקה 3 (14.1.2015); כן ראו רע"א 783/05 ענבי נ' קורן , פסקה 9 (18.6.2006)).

עיון בתביעה שכנגד שהגישו המבקשים, שכמה מסעיפיה צוטטו לעיל, מעלה בבירור כי המבקשים דרשו בתביעתם גם סעד של פיצוי כספי. הטענות לקיזוז לא נטענו במסגרת כתב הגנה, אלא במסגרת כתב תביעה שכנגד. יתרה מכך, סעיף 2 מציין בפירוש כי המבקשים דורשים פיצוי כספי, בין אם יבוטל ההסכם, בין אם לאו. בנסיבות אלו, אין ספק כי אין מדובר רק בתביעה לסעד הצהרתי, וכי יש לשלם אגרה המתאימה לסעדים הכספיים המבוקשים במסגרת התביעה. בית המשפט לא סגר את הדלת בפני המבקשים ולא מנע מהם את יומם, אלא הותיר להם דרך לתיקון כתב התביעה כדבעי. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו. אשר לבקשה בנוגע לסכום ההוצאות שנפסק נגד המבקשים, הרי שעניין זה הוא בגדר הנושאים שבהם לא תינתן רשות ערעור כלל, כמצוות סעיף 1(8) ל צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 .

12.

לאור האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.