רע"א 4868/18 עדנה שושנה רוזנשיין נ. מלי רוזנבלום

1.

המבקשת והמשיבים הם בעליהן המשותפים של הזכויות בבניין מיועד לשימור בעיר תל אביב (להלן: הנכס ). המשיבים הגישו תביעה לפירוק השיתוף בנכס, וביום 7.1.2016 הורה בית משפט השלום בתל אביב–יפו (כב' השופטת ר' ערקובי ) על פירוק השיתוף בדרך של מכירה במכרז וחייב את המבקשת בתשלום הוצאות ושכר טרחה (להלן: החלטת הביניים ). המבקשת הגישה בקשת רשות לערער על ההחלטה האמורה, וביום 17.3.2016 ניתנה בהסכמת הצדדים רשות ערעור (להלן: הערעור הראשון ). בינתיים התקיימה המכירה במכרז, והמשיבים 1–8 זכו בה. ביום 27.4.2017 אישר בית משפט השלום את המכר (להלן: פסק הדין של בית משפט השלום ). ביום 15.5.2017 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (כב' סגני הנשיא י' שנלר וד"ר ק' ורדי ו השופטת ע' רביד ) את הערעור על החלטת הביניים בכל הנוגע לאופן פירוק השיתוף ולהוצאות שנפסקו בבית משפט השלום, וקיבל אותו בכל הנוגע לשכר הטרחה (להלן: פסק הדין מיום 15.5.2017 ) . המבקשת הגישה לבית משפט זה בקשת רשות לערער על פסק הדין, אך בסופו של דבר ביקשה למחוק את ההליך (רע"א 4883/17 רוזנשיין נ' רוזנבלום (1.8.2017)) .

2.

המבקשת ערערה על פסק הדין של בית משפט השלום והעלתה טענות הן באשר לפירוק השיתוף, הן באשר לאישור המכר. ביום 23.5.2018 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ש ' שוחט , י' אטדגי ו נ' שילה ) את הערעור. נקבע כי אין מקום להידרש לערעור על פירוק השיתוף, שכן ערעורה של המבקשת בעניין זה כבר נדון ונדחה בפסק הדין מיום 15.5.2017. אשר לאישור המכר נקבע כי לא נפל פגם המצדיק את ביטולו.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת כי עניינה מעורר כמה שאלות עקרוניות. נטען כי מרגע שניתן פסק הדין של בית משפט השלום, לא הייתה עוד לבית המשפט המחוזי סמכות לתת את פסק הדין מיום 15.5.2017, משום שהוא ניתן בערעור על החלטת ביניים ש"נבלעה" בפסק הדין של בית משפט השלום. על כן אין תוקף לקביעות שבו בעניין פירוק השיתוף, ויש לדון כעת בהשגות המבקשת על אופן פירוק השיתוף. עוד טוענת המבקשת כי הערכאות הקודמות שגו ביישום ההלכה הפסוקה בעניין פירוק שיתוף במקרקעין, וכי נפלו בהליך פגמים דיוניים נוספים.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה , באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער תינתן, ככלל, מקום שהבקשה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123, 128 (1982)). המקרה שלפנינו אינו עומד באמת המידה האמורה. אשר לטענה שלפיה לא היה מקום לדון בערעור על החלטת הביניים, אינני רואה להכריע לגופו של עניין זה בנסיבות המקרה שלפנינו בשל התנהלותה הדיונית של המבקשת בבית המשפט המחוזי. לאחר שניתן פסק הדין של בית משפט השלום, ביקש בית המשפט המחוזי מהמבקשת להתייחס לשאלת המשך הליך הערעור על החלטת הביניים. בהתייחסותה לא חזרה בה המבקשת מערעורה ולא ביקשה לשלב אותו בערעור על פסק הדין של בית המשפט השלום. היא אף השיגה על פסק הדין מיום 15.5.2017 בבקשת רשות לערער לבית משפט זה, אך מחקה את הבקשה. המבקשת זכתה להשמיע כל אחת מטענותיה הערעוריות לפני מותב של בית המשפט המחוזי, ולכן זכויותיה הדיוניות לא נפגעו. בנסיבות אלו לא מצאתי להיעתר לבקשתה למתן רשות ערעור בסוגיה זו. טענותיה הנוספות של המבקשת נוגעות ליישום ההלכה הפסוקה בנסיבות המקרה דנא, ומשכך אף הן אינן מצדיקות מתן רשות לערער (רע"א 295/17 יקוטי נ' א.א. ארזים ייזום, שיווק ובניית פרויקטים בע"מ , פסקה 13 (24.1.2017)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.