רע"א 4933/15 פלוני נ. מדינת ישראל ואח'

1 .

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בלוד (ת"א 46041-02-11, כב' השופטת ר' שמולביץ' ) לדחות את בקשת המבקש לצמצום צו איסור הפרסום הגורף וההוראה בדבר דיון בדלתיים סגורות שניתנו עם פתיחת ההליך בערכאה הדיונית.

ביום 23.2.2011, הגיש המבקש תביעה אזרחית כנגד המשיבים. שורשי התביעה נעוצים בהפרה נטענת של חוזה בו התקשרו המבקש והמשיבה 1, ובמסגרתו התחייב המבקש, אדריכל במקצועו, להעניק שירותי תכנון ופיקוח שונים. בו ביום, הגישו המשיבים בקשה לקיום דיון בדלתיים סגורות ומתן צו איסור פרסום גורף, בטענה כי חשיפה אפשרית של פרטים שונים במסגרת בירור התביעה עלולה לפגוע בביטחון המדינה. לאחר קבלת תגובת המבקש, העניק בית המשפט צווים ארעיים כמבוקש, ובדיון המשך הסיר המבקש את התנגדותו לקיום הדיון בדלתיים סגורות ולמתן צו איסור הפרסום, בכפוף לשמירת זכותו לעתור לשינוי ההחלטה.

המבקש הגיש בהמשך בקשה לצמצום צו איסור הפרסום, כך שיחול רק על פרטים מסוימים הקשורים בתביעה. במסגרת תשובתו לתגובת המדינה לבקשה זו הוסיף המבקש ומנה שורה של מסמכים ספציפיים אשר לטענתו אין בפרסומם כל פגיעה בבטחון המדינה, ולפיכך יש להתיר את חשיפתם. בית המשפט המחוזי החליט לדחות את שני רכיבי הבקשה והותיר את צו איסור הפרסום על מכונו. בהחלטה נקבע כי בירור התביעה כרוך, מעצם מהותו, בחשיפה של פרטים מסווגים אשר גילויים עלול לפגוע בביטחון המדינה. לפיכך, קיים קושי רב במניעה פרטנית של חשיפות מסוג זה ואין מנוס מהטלת צו איסור פרסום גורף – למרות מעמדו החוקתי של עקרון פומביות הדיון, והאינטרס האישי של המבקש בחשיפה.

הבקשה לגילוי המסמכים הספציפיים נדחתה אף היא. בית המשפט קמא קבע כי מסמכים אלה מכילים מידע רגיש שאין לאפשר את חשיפתו, ואף הוסיף וציין כי האינטרס הציבורי בפרסום מסמכים אלה מצומצם. לא זו בלבד, שאין בהם תרומה לדיון ציבורי כזה או אחר, אלא שחשיפתם עלולה לעוות את ההליך השיפוטי.

מכאן, בקשת רשות הערעור שלפני. בקליפת אגוז, המבקש טוען כי הפגיעה בעקרון פומביות הדיון במקרה שלפנינו אינה מידתית. לדידו, לא זו בלבד שלא נשקף סיכון ממשי לביטחון המדינה כתוצאה מהסרת צו הפרסום, או למצער צמצומו, אלא שגם אם חשש מסוים אכן קיים, הרי שאופיו הגורף של הצו אינו מידתי. ראשית, משום שניתן לאסור באופן נקודתי על פרסום מסמכים בעייתיים, ושנית, בשל הפגיעה הקשה בפרנסתו ובמוניטין שבנה. לטענתו, אין מקום לאסור מראש, ובאופן גורף, על פרסום ההליך אך בהתבסס על חששות ערטילאיים לפגיעה עתידית ובלתי מוגדרת בבטחון המדינה.

2.

לאחר העיון, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא בקשת תגובה. למרות מעמדו המרכזי של עקרון פומביות הדיון, הוא אינו מוחלט ויש ועליו לסגת מפני אינטרס השמירה על בטחון המדינה. אכן –

"שני הערכים הנדונים - בטחון המדינה מזה ופומביות הדיון וזכות הציבור לדעת מזה - הינם ערכים בסיסיים בשיטתנו המשפטית. "ללא ביטחון אין קיום למדינה, ואין קיום להסכמה החברתית עליה היא בנויה. ממילא אין קיום לחירויות היחיד שהמדינה נועדה להגשימן. מכאן מרכזיותם של ערכי הביטחון במכלול ערכיה של שיטת המשפט" (דברי השופט ברק ב בג"ץ 680/88 שניצר ואח' נ' הצנזור הצבאי הראשי ואח', פ"ד מב (4) 617, 629). מנגד, ללא פומביות הדיון ומימוש זכות הציבור לדעת, עלול להיפגע אופיו של משטרנו הדמוקרטי, המבוסס על החלפת דעות חופשית ועל אמון הציבור ברשויות המדינה ובתקינות פעולתן (ראו: פיסקה 6 לעיל). לפיכך, נדרש איזון הולם בין שני הערכים האמורים במצב של התנגשות "חזיתית" ביניהם. נוסחת האיזון חייבת להגשים את הערך בדבר בטחון המדינה, אך בה בעת לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בעקרון פומביות הדיון ובחופש המידע המהווים ערכים חשובים בשיטתנו המשפטית (בג"ץ 258/07 גלאון

נ'

ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון , פס' 8 לפסק דינה של הנשיאה ביניש, פ"ד סב(1) 648 (2007)).

איזון כזה אכן נערך בענייננו. מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט, בהן איני מוצא לנכון להתערב, עולה כי בירור תביעת המבקש כרוך, מיניה וביה, בחשיפה של פרטי מידע מסווגים שגילויים עלול לפגוע בביטחון המדינה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי בשל אופי התביעה המתבררת, והזיקה העמוקה בין הטענות המועלות בה לבין מידע מסווג שחשיפתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה, לא ניתן להגביל את צו איסור הפרסום למסמכים או דיונים מסוימים בלבד, הואיל והחשש מחשיפה עתידית של מידע שכזה מרחף בשלב זה מעל ההליך כולו. בנסיבות אלה, האיזון שערך בית המשפט קמא כאשר הורה מראש על איסור פרסום גורף עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

3.

אמנם, ככל שמדובר במסמכים שכבר הוגשו, וניתן, אפוא, לבחון באופן נקודתי האם מפרסומם נשקף סיכון לבטחון המדינה, ההנמקה שבבסיס צו איסור הפרסום הראשוני אינה מהווה סוף פסוק. לשם הכרעה בבקשה זו, על בית המשפט לבחון האם התכלית שעמדה בבסיס צו זה עודנה רלוונטית, והאם היא תקפה ביחס למסמכים הקונקרטיים שפרסומם מתבקש. זאת, על מנת למזער את הפגיעה בעקרון פומביות הדיון (השוו רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס , פ"ד נו (6)592, 599-598 (2002)) . אולם, עיון בהחלטת בית המשפט קמא מלמד כי בחינה כזו אכן התבצעה, וכי בית המשפט איזן כהלכה בין השיקולים הנוגדים. כך, בפס' 19 להחלטתו עמד בית המשפט קמא על אינטרס ההגנה על בטחון המדינה, וקבע ש"אין לאפשר זליגה" של המידע הרגיש המצוי במסמכים המפורטים בבקשה. בה בעת, נדרש בית המשפט לבחינה משקלו הראוי של עקרון פומביות הדיון, וקבע, בפס' 18 להחלטתו, כי התמונה המעוותת שעלול ליצור גילוי חלקי וסלקטיבי של מסמכים, לצד חוסר התרומה שלהם לדיון ציבורי פוטנציאלי, מצמצמים את המשקל שיש לייחס בענייננו לעיקרון זה ומובילים להעדפת אינטרס בטחון המדינה.

למעלה מכך, מפס' 18 להחלטתו של בית המשפט קמא עולה כי שמורה בידי המבקש הזכות לבקש את הסרת צו איסור הפרסום לאחר השלמת בירור ההליך. מידת הפגיעה בעקרון פומביות הדיון מצומצמת, אפוא, ומתבטאת, בשלב זה, אך במועד פרסום המסמכים. אף משום כך אינני מוצא כי נפל באיזון שערך בית המשפט קמא פגם המצדיק התערבות. לא למותר לציין כי המבקש עצמו פעל להרחבת צו איסור הפרסום כך שיחול על שמו שלו, בטענה לסיכון בטחוני הכרוך בחשיפת המידע. גם אם ניתן לשלב בין הדברים, עמדת המבקש בדבר אי פרסום שמו, על רקע עמדתו בדבר פרסום פרטים אחרים, מצביעה על מורכבות השיקולים בהליך זה.

4.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.