רע"א 4950/13 עובדיה נסרי נ. איילון חברה לביטוח בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 6.6.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ( כב' השופטת ר'

לבהר-שרון ) בתיק ע"א 36292-03-12, בגדרו נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו מיום 7.2.2013 של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה א' קידר ) בתיק ת"א 169613-09, אשר דחה את תביעת המבקש נגד המשיבה לתגמולי ביטוח על סך 64,000 ש"ח.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקש בוטח על ידי המשיבה בפוליסת ביטוח תאונות אישיות (להלן: הפוליסה ). הפוליסה כללה התחייבות לפיצוי בגין אובדן כושר עבודה זמני עד ל-104 שבועות ממועד התאונה והתחייבות לפיצוי חד-פעמי בגין נכות צמיתה עד לסך של 340,000 ש"ח. המבקש נפגע בתאונת עבודה ביום 7.4.2003. בעקבות התאונה, הוא החל לקבל מן המשיבה תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה זמני. המבקש קיבל מן המשיבה פיצוי זה במלואו עד ליום 12.4.2005 ובסך הכול שילמה לו המשיבה 176,050 ש"ח בגין אובדן כושר עבודה זמני.

2.

המבקש פנה למוסד לביטוח לאומי בבקשה לקביעת דרגת נכות וביום 26.11.2004 נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 10 אחוזים. לאחר שהמבקש יידע את המשיבה על כך, היא הציעה לו בהסכם קבלה פיצוי חד-פעמי בסכום של 34,000 ש"ח (להלן: הסכם הקבלה ), בהתאם לקביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ). המבקש סירב להצעת המשיבה והחליט לערער על קביעת המל"ל. ביום 11.8.2008 התקבל ערעורו על-ידי הוועדה הרפואית לעררים במל"ל (להלן: ועדת העררים ) ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 19 אחוזים, כאשר נקבע כי להחלטה זו תוקף רטרואקטיבי, דהיינו – מועד תחילת הנכות הצמיתה בשיעור האמור נקבע ליום 26.11.2004.

3.

המבקש פנה למשיבה בבקשה לפיצוי חד-פעמי בהתאם לדרגת הנכות החדשה, כלומר 19 אחוזים מתוך 340,000 ש"ח (64,600 ש"ח). המשיבה הסכימה לכך, אך דרשה לקזז מסכום זה את תגמולי הביטוח שקיבל בגין אובדן כושר העבודה הזמני החל מיום 26.11.2004. לטענתה, על פי הפוליסה, משנקבעה למבוטח נכות צמיתה נפסקת זכאותו לפיצויים בגין אובדן כושר העבודה הזמני, וכל תגמול שקיבל לאחר מועד קביעת הנכות הצמיתה יקוזז מהפיצוי הסופי. המשיבה הוסיפה שלאחר הקיזוז, זכאי המבקש לפיצוי על סך 3,816 ש"ח בלבד. בעקבות זאת הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום ובה טען שעל המשיבה להעביר לו את תגמולי הביטוח ללא קיזוז, בעיקר, מאחר שבפוליסה כלל לא נכלל סעיף קיזוז.

4.

בית משפט השלום דחה את תביעת המבקש. בית המשפט דחה את טענת המבקש לפיה לא היה מודע לסעיף הקיזוז בפוליסה, כאשר קבע שלשון הפוליסה ברורה ונהירה ביחס לסעיף הקיזוז ולא מתעוררת אף שאלה פרשנית בנוגע לאפשרות הקיזוז. כמו כן קבע בית המשפט שהקיזוז כשלעצמו הגיוני ונועד למנוע כפל פיצוי. מחלוקת נוספת בין הצדדים התייחסה למועד תחילת הקיזוז, כאשר מוקד המחלוקת היה סביב פרשנות המילה "משנקבעה" בסעיף 3 לפרק ג' בפוליסת הביטוח אשר קובע כך:

"משנקבעה למבוטח נכות צמיתה חלקית או מלאה לא יהיה זכאי עוד לפיצוי על בסיס אי כושר זמני לעבודה עקב אותו מקרה ביטוח. כל סכום ששולם בגין תקופה שלאחר קביעת הנכות הצמיתה כאמור ייזקף לחשבון הפיצוי הסופי בגין נכות צמיתה".

בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה וקבע שהקיזוז חל לגבי תגמולים ששולמו בגין אובדן כושר עבודה זמני מהמועד שנקבע על-ידי המל"ל כמועד תחילת הנכות הצמיתה, במקרה דנא - 26.11.2004. נקבע שהמילה "משנקבעה" מתייחסת לנקודת הזמן בה החלה נכותו הצמיתה של המשיב, ואינה מתייחסת (כפי שטען המבקש) למועד בו התקבלה ההחלטה על קבלת עררו שבגדרו נקבעה נכות זו. בית המשפט ביסס קביעה זו על לשון הסעיף ועל תכליתו – מניעת חפיפה בין תשלום תגמולי הביטוח בגין אובדן כושר העבודה הזמני לבין התשלום בגין הנכות הצמיתה. בית המשפט הוסיף שקביעתו נסמכה גם על השוואה למקרים אחרים בענף נפגעי העבודה, בהם קובעת הוועדה הרפואית במל"ל את מועד תחילת הנכות הצמיתה, שהוא המועד המחייב לתחילת הפיצוי.

5.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי. זה פסק כי דין הערעור להידחות בהתבסס על נימוקיו של בית משפט השלום. לעניין סעיף הקיזוז בפוליסה, קבע בית המשפט כי מלשון הפוליסה עולה בבירור כי קיימת אפשרות לקיזוז תגמולים. בית המשפט הוסיף שהמשיבה הוכיחה ששלחה למבקש מכתבים בשנת 2004 ובשנת 2005 בעניין הקיזוז וגם מסיבה זו נדחתה טענת אי הידיעה של המבקש על אודות קיום זכות הקיזוז. באשר למועד תחילת הקיזוז, נקבע כי אין כל ספק פרשני ושיש להפסיק את מתן התגמולים בגין אובדן כושר העבודה הזמני מהמועד בו התגבשה הנכות הצמיתה, כאשר יש אפשרות שקביעתו של מועד זה תהיה רטרואקטיבית. בית משפט קמא אישר אפוא את קיזוז התגמולים שהשתלמו למבקש מיום 26.11.2004 עבור אובדן כושר עבודה זמני מהתגמול החד-פעמי עבור הנכות הצמיתה. בית המשפט הוסיף שללא קיזוז זה, יזכה המבקש לכפל פיצוי אשר מנוגד לתנאי הפוליסה.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

6.

בבקשתו חוזר המבקש על מרבית הטענות שהעלה בערעור לבית משפט קמא. ראשית טוען המבקש שבית משפט קמא טעה בכך שקבע שהיה מודע לתניית הקיזוז, שכן קביעה זו אינה מבוססת ובית המשפט התעלם מהראיות שהביא המבקש בעניין זה. עוד טוען המבקש שהערכאות הקודמות טעו בפרשנות הפוליסה, ובפרשנות המילה "משנקבעה", ולטענתו יש לפרשה כך שהקיזוז יחול רק מעת הקביעה הסופית של ועדת העררים. לבסוף טוען המבקש שבית משפט קמא התעלם מההודאה בזכויותיו מצד המשיבה.

דיון והכרעה

7.

לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלי להורות על הגשת תשובה. הטענות אותן מעלה המבקש אינן מעוררות שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית בעלת משקל אשר חורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים ועל כן אין הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אוסיף שהמבקש אף לא ניסה להציג את בקשתו ככזו המעלה שאלה עקרונית והתמקד רק בעיוות הדין אשר נגרם לו, לטענתו, בשל טעויות בית משפט קמא. משכך, ומשההכרעות בעניינו של המבקש התבססו על לשון הפוליסה ונסיבותיו הקונקרטיות של המקרה - אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בגלגול שלישי (השוו: רע"א 7914/11 עו"ד

שפריר נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (20.12.2011)).

8.

מעבר לצורך יצוין, כי דין הבקשה להדחות אף לגופה. המבקש מנסה להראות שלא ידע על אפשרות הקיזוז הן בעת רכישת פוליסת הביטוח והן במהלך התקופה בה זכה לתגמולים בגין אובדן כושר העבודה הזמני. הערכאות הקודמות דחו טענה זו וקבעו שסעיף הקיזוז בפוליסה ברור ונהיר לכל ושהמשיבה אף שלחה מספר מכתבים למבקש במהלך השנים 2005-2004 בהם הוזכרה זכותה לקיזוז, בעת שזכה לקבל ממנה תגמולים. לאחר עיון בפוליסה נראה כי לא נפל פגם בקביעות הערכאות הקודמות המצדיק התערבות: בפוליסה אכן נכלל סעיף המאפשר קיזוז כאמור והן לשונו והן תכליתו ברורה. משכך אין מקום לטענות המבקש שלפיהן לא ידע על אפשרות הקיזוז וכי נדרשת פרשנות שונה לסעיף זה.

9.

באשר לפרשנות הפוליסה ולמועד ממנו ניתן לקזז תגמולי ביטוח ששולמו עבור אובדן זמני של כושר עבודה מהתגמול עבור נכות צמיתה, מוקד המחלוקת הוא בפרשנות של משמעות הביטוי " משנקבעה למבוטח נכות צמיתה" [ההדגשה הוספה - צ.ז.]. המבקש טוען שנכותו נקבעה סופית על ידי הוועדה לעררים רק ביום 11.8.2008 ועל כן צריך היה להפסיק את תשלום הפיצוי בגין אובדן כושר עבודה זמני ולהתחיל את הקיזוז רק מתאריך זה. יצוין, כי מכיוון שבמועד זה המבקש כבר לא קיבל תגמולים, המשמעות היא שאין לבצע קיזוז כלשהו.

על פי סעיף ג. 3 לפוליסה, המועד בו נקבעת נכות צמיתה הוא שמפסיק את התגמולים הניתנים בשל אובדן הכושר הזמני, כאשר תגמולים שניתנו לאחר קביעת הנכות יקוזזו מהפיצוי הסופי. אמנם ועדת העררים קבעה סופית את שיעור הנכות הצמיתה של המבקש רק ביום 11.8.2008, אולם נקבע מפורשות שתוקף הנכות הוא רטרואקטיבי מיום 26.11.2004. משכך, הקיזוז במקרה דנא צריך לחול מיום 26.11.2004, היות שנקבע שמבחינה רפואית נכותו הצמיתה של המבקש התגבשה ביום זה ואין משמעות למועד התכנסות ועדת העררים. סבורני כי גם בעניין זה לא נפל פגם בקביעות הערכאות הקודמות, משום שאין הצדקה לכך שהמבקש ימשיך לקבל פיצוי מלא בגין אובדן כושר עבודה זמני במקביל לפיצוי החד-פעמי. מצב זה מנוגד לתנאי הפוליסה אשר ביקשה לכתחילה למנוע מצבים של כפל פיצוי.

10.

המבקש טוען שהמשיבה הודתה בזכותו לפיצוי ללא קיזוז בשתי הזדמנויות:

ראשית , כאשר הציעה לו בהסכם הקבלה פיצוי בגובה 34,000 ש"ח, בלא שהוזכרה טענת הקיזוז. המשיבה הגיבה לטענה זו בערכאות הקודמות וטענה שהסכם הקבלה היה בבחינת הצעה לפנים משורת הדין ולכן טענת הקיזוז לא נזכרה בו. עוד נקבע בבית משפט קמא כי במקביל להצעה זו המשיבה המשיכה להזכיר את זכות הקיזוז העומדת לה במכתבים שנשלחו למבקש יחד עם תשלומי התגמולים הזמניים. מעבר לשאלה אם אכן ניתן לראות בהצעת המשיבה "הודאה בזכות" בהתחשב בצורתה ובנסיבות נתינתה (כנטען ההצעה הועלתה "לפנים משורת הדין"), סבורני כי אין לומר שההצעה בהסכם הקבלה מהווה הודאה בזכותו של המבקש, וזאת נוכח הקביעות העובדתיות של הערכאות הקודמות על כך שהמשיבה המשיכה לעמוד על זכות הקיזוז - הן בפוליסה עצמה והן במכתבים מאוחרים שנשלחו למבקש. שנית , המבקש מצביע על סיכומי המשיבה בבית משפט השלום, בהם נכתב שעל המשיבה לשלם למבקש לאחר הקיזוז סכום שאינו עולה על 27,664 ש"ח, וטוען כי הם מהווים הודאה בזכותו לכספי פיצוי ללא קיזוז. דין טענה זו להידחות. מעיון בסיכומי המשיבה עולה, כי גם אם הסכום האמור שונה מהסכום הסופי לו טענה המשיבה כמגיע למבקש לאחר הקיזוז – הוא עדיין מבוסס על קיזוז. על כן אין בסיכומי המשיבה דבר המעיד על הודאה בזכותו של המבקש לקבל פיצוי ללא קיזוז תגמולי הביטוח, ששולמו לו בגין אובדן כושר עבודה זמני, לאחר המועד בו נכות זו הפכה לנכות צמיתה.

נוכח האמור, אני דוחה את בקשת רשות הערעור. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.