רע"א 4963/19 פלוני נ. משרד הביטחון- קצין התגמולים

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים י' שינמן סג"נ, ח' קיציס וְ- י'

רוטנברג ) בע"ו 30928-12-18 מיום 6.6.2019, בגדרו נדחה ברוב דעות ערעור המבקשים (להלן: ההורים ) על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן: חוק המשפחות ) מיום 24.10.2018. ועדת הערעורים דחתה את ערעור ההורים על החלטת המשיב לפיה לא התקיים קשר סיבתי בין תנאי השירות הצבאי של בתם (להלן: המנוחה ) לבין התאבדותה המצערת.

2.

הבקשה לרשות ערעור שבפניי מגוללת שרשרת אירועים טראגיים שבסופם המנוחה בחרה לשים קץ לחייה בעת שירותה הצבאי. המנוחה, בת 21 במותה, שירתה בשירות קבע בתור נַגֶּדֶת כוח אדם בבסיס שיזפון. במהלך החודשים נובמבר-דצמבר 2013 המנוחה פנתה לחלק ממפקדיה וחבריה ובדתה מליבה כי היא חולה בסרטן בלוטת התריס. בהמשך אף סיפרה למפקדיה וחבריה כי היא עברה ניתוח להסרת הגידול הסרטני. בשל הניתוח שלכאורה עברה, המנוחה הייתה מכסה את צווארה בצעיף, ואף הדגימה לסובביה את הצרידות שבקולה ועם חלק מחבריה ביקשה להימנע מדיבור מחמת הקושי אשר נבע מהניתוח. לאחר מכן המנוחה סיפרה לחלק מסובביה כי למרות הניתוח היא עודנה נדרשת לעבור הזרקות וטיפולים כימותרפיים. כמו כן, המנוחה סיפרה למפקדיה ולחבריה כי היא מטופלת באופן פרטי וכי משפחתה מלווה אותה. יחד עם זאת, המנוחה פנתה באופן דיסקרטי לכל אחד מאותם אנשים להם סיפרה על מצבה הרפואי, וביקשה שישמור את סודה ולא יספר לאיש על מחלתה - גם לא לגורמי הצבא. בהתאם לבקשתה, מפקדי המנוחה וחבריה לא העבירו את המידע האמור לגורמי הרפואה הצבאיים.

ביום 27.2.2014 ולאחר שהמנוחה לא הייתה בבסיס במשך מספר ימים, פנתה קצינת השלישות בשיזפון אל קצינת הרפואה ביחידה ודיווחה לה כי המנוחה חולה בסרטן וכי היא מטופלת באופן פרטי. בתגובה לכך, קצינת הרפואה פנתה אל המנוחה וביקשה ממנה להעביר לרשותה מסמכים המעידים על מצבה הרפואי. למרות פניות נוספות של קצינת הרפואה, המנוחה לא העבירה לידיה את המסמכים המבוקשים כאשר היא מנמקת זאת בסיבות שונות. ביום 9.3.2014 המנוחה נפגשה עם רופא מרפאת אנשי הקבע אשר הודיע לה כי נקבעה לה ועדה רפואית ליום 11.3.2014. לצורך הוועדה היה על המנוחה להצטייד במסמכים רפואיים.

3.

ביום 10.3.2014 המנוחה שכרה חדר בבית מלון. למחרת, בבוקר יום הדיון בוועדה הרפואית, המנוחה שלחה הודעה כי היא תאחר לוועדה, אך בסופו של דבר המנוחה לא הופיעה. בשעות הערב המנוחה נמצאה בחדרה ללא רוח חיים.

4.

ההורים הגישו תביעה להכרה בזכויות לפי חוק המשפחות. ביום 4.3.2015 המשיב דחה את תביעתם, וביום 14.3.2016 המשיב דחה את בקשת ההורים לעיון נוסף בהחלטתו. כאמור, המשיב קבע כי אין קשר בין מות המנוחה לבין שירותה בצה"ל. ההורים ערערו לועדת הערעורים.

5.

ועדת הערעורים דחתה את ערעור ההורים תוך שקבעה כי האלמנט הדומיננטי בהתאבדות המנוחה היה אישיותה. בפסק דינה, ועדת הערעורים הסתמכה על חוות דעת מומחה מטעמה, בה נקבע בין היתר כי חשיפת השקר של המנוחה לא הובילה להתאבדותה. נקבע כי אין מקום להתערב במסקנת המשיב בדבר היעדר קשר סיבתי. ההורים ערערו לבית המשפט המחוזי.

6.

בבית המשפט המחוזי נתגלעה מחלוקת בין השופטים בכל הנוגע לחובת הדיווח של מפקדי המנוחה על "מחלת" המנוחה ועל ההשלכות אשר נבעו מהעדר הדיווח על התאבדותה. דעת המיעוט סברה כי גם בהיעדר פקודת מטכ"ל מחייבת בנושא, היה על מפקדי המנוחה לדווח לגורמי הצבא על מחלת המנוחה ועל הטיפולים הפרטיים שהיא עוברת, חרף בקשתה שלא לעשות כן. דעת המיעוט גרסה כי מאחר ולא ניתן לדעת מה היה קורה לוּ דוּוחו גורמי הרפואה בשלב מוקדם יותר, ייתכן והתאבדות המנוחה הייתה נמנעת משום שתוצאת חשיפת השקר לא הייתה כה חמורה והיה ניתן להעניק למנוחה טיפול נפשי הולם. דעת המיעוט סברה שלא הוכח שהתאבדות המנוחה לא נגרמה כתוצאה מהמחדל שבעיכוב הדיווח. לכן, לשיטתה המשיב לא שלל את החזקה שבסעיף 2ב לחוק המשפחות ויש לקבל את ערעור ההורים. דעת הרוב קבעה כי גם אם בנסיבות הענין קיימת חובת דיווח מידית לגורמי הרפואה בצבא, לא מתקיים קשר ישיר או עקיף בין העיכוב בדיווח לבין התאבדות המנוחה. עוד צוין כי לא ניתן לקבוע כי היה בכוחה של פניה מוקדמת לגורמי הרפואה למנוע את המעשה האובדני. נקבע אפוא כי המשיב הרים את הנטל המוטל עליו, והוכיח שהשירות הצבאי איננו הגורם להתאבדות המנוחה.

7.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפניי. בפתח הדברים ההורים טוענים כי הבקשה חורגת מעניינם הפרטני בכך שהיא עוסקת בהשלכות של הפרת חובה המוטלת על מפקדי הצבא לגבי נטלי ההוכחה המוטלים על המשיב בחוק המשפחות. נטען כי הואיל ומפקדי המנוחה הפרו חובת דיווח המוטלת עליהם, יהיה על המשיב לעמוד ברף מחמיר יותר מזה הנהוג לצורך סתירת החזקה שבסעיף 2ב לחוק המשפחות. לבסוף, ההורים טוענים כי גם נגרם להם עיוות דין, זאת מפני שלפי ההלכה הפסוקה יש לפרש את חוק המשפחות ברוחב לב משום שכל תכליתו נועדה להיטיב עם מי שמסרו את מיטב שנותיהם למערכת הביטחון.

8.

תחושותיהם וכאבם של ההורים מובנים לי, אך אין בידי לקבל את בקשתם. על אף הניסיון לשוות לבקשה נופך עקרוני לא מצאתי בה טענה משפטית הצריכה הכרעה בגלגול שלישי . סבורני כי עניינה של הבקשה נטוע כולו בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לשרשרת האירועים הטראגיים שהובילו להתאבדותה המצערת של המנוחה. כידוע, ייעודו של הליך בבקשה לרשות ערעור איננו בחינת שאלות עובדתיות או ראייתיות, קל וחומר בענייננו כאשר מדובר בהליך אשר תחום בהתאם לחוק לנקודה משפטית בלבד ( רע"א 5266/09 פלוני נ' קצין התגמולים-משרד הביטחון (11.8.2009)). אציין כי גם המחלוקת שהתגלעה בין דעות המיעוט והרוב בבית המשפט המחוזי נסבה בעיקרה על שאלה עובדתית-ראייתית, אשר זכתה להתייחסות במסגרת עדות המומחה בועדת הערעורים ולמעשה נשללה והוכרעה.

עם כל הצער וההבנה, אין מנוס מדחיית הבקשה.

בנסיבות הענין לא אעשה צו להוצאות.