רע"א 5542-23 רע"א 5542-23

1.בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 21.5.2023, בע"א 59999-06-20, ע"א 60011-06-2, וע"א 60720-06-20 (השופטים ב' טאובר – סג"נ, ס' ג'יוסי ו-י' פרידמן), שבגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק הדין של בית משפט השלום בקריות, מיום 27.4.2020, בת"א 17875-05-09 (השופטת פ' לוקיץ).

2.סיפור המעשה – מסועף ומורכב. אביא את עיקרי הדברים החשובים לענייננו, בקיצור נמרץ. תחילת הפרשה בשנת 1983, בהליך הסדר שהתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתו נדונה תביעת הבעלות של עטאללה ג'יריס חנא פראן המנוח (להלן: עטאללה פראן), קרוב משפחתם של המשיבים 2-1, ג'ורג' וחנא פראן (להלן: משפחת פראן), ביחס למקרקעין הידועים כיום כחלקה 83 בגוש 18675 (להלן: החלקה ו-חלקה 83). בפסק הדין (השופט א' כהן) התקבלה תביעת הבעלות, ובית המשפט הורה על רישומה, ואולם ציין את שמו של אדם אחר, שלא נטל חלק בהליך, ושאין לו כל זיקה למקרקעין. לבד מן הטעות, אין חולק כי בעקבות פסק הדין לא בוצע כל שינוי במרשם המקרקעין, וכי עד לשנת 1998, לא נרשם מאן דהוא כבעלים של חלקה 83; צוין אך זאת, כי המקרקעין אינם מוסדרים, ומצויים "בסכסוך".

3.בחלוף מספר שנים, בשנת 1991, במסגרת הקמת הישוב מנות בגליל המערבי (להלן: הישוב), נזקקה המשיבה 3, רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) לחלקה 83, בהיותה חלק מהשטח שיועד להקמת הישוב. לצורך כך, נערך בין רמ"י לבין משפחת שאהין (המשיבים 7-4) הסכם חליפין, בגדרו העבירה משפחת שאהין לרמ"י מקרקעין שבהם החזיקה, בתמורה למקרקעין אחרים. בין הקרקעות שמסרה משפחת שאהין לרמ"י בעסקת החליפין, נכללה חלקה 83, אשר למשפחת שאהין לא היתה, למעשה, כל זכות ביחס אליה.

4.עוד באותה שנה, במסגרת הקמת הישוב, הוקצה חלק מחלקה 83 לבני הזוג שלום ובת שבע סויסה (להלן: הזוג סויסה), וביום 6.5.1996, בתום תקופת הפיתוח, נחתם עִמם חוזה חכירה, במסגרתו קיבלו זכות חכירה לתקופה של 49 שנים, למטרת מגורים. לשלמות התמונה אציין, כי יתר חלקה 83 יועד להקמת שטחי ציבור של הישוב.

5.ביום 13.3.1996, בעקבות פנייה יזומה של פקיד ההסדר באזור אל משפחת פראן, פנו בני המשפחה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בבקשה לתיקון הטעות בפסק הדין משנת 1983. ואולם, ההליך נזנח, ולא ניתנה בו הכרעה מעולם. ביום 18.2.1998, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה דומה לתיקון הטעות, זו הפעם על-ידי רמ"י, וביום 25.3.1998, ניתן פסק דין שבו נקבע כי תחת הרישום השגוי, יבוא בלוח הזכויות שמו של הבעלים, עטאללה פראן.

6.ביום 6.5.1998, בהתאם לפסק הדין האמור, פרסם פקיד ההסדר תיקון ללוח הזכויות, ונרשמה בו בעלותו של עטאללה פראן בחלקה 83. דבר התיקון נמסר לגורמים שונים, בכללם לרמ"י.

7.השנים נקפו, וביום 28.5.2005 רכש המבקש, דניאל גרונר, מאת הזוג סויסה את מלוא זכויותיהם במגרש שבחלקה 83. העסקה בוצעה לאחר שבני הזוג סויסה הציגו לגרונר אישור רישום זכויות עדכני בנכס שהופק על-ידי רמ"י, שבוע קודם למועד הרכישה.

8.ביום 2.3.2006, נרשמו הזכויות במקרקעין על שם משפחת פראן, לאחר שהועברו אליהם בירושה, בהתאם לצוואתו של עטאללה פראן. בהמשך אותה שנה, נודע לבני המשפחה על אודות המבנים שהקים גרונר על החלקה, ועל כן פנו אליו בדרישה לסלק ידו מן המקרקעין. משסרב גרונר להתפנות, פנתה משפחת פראן לרמ"י בניסיון להגיע להסדר, במסגרתו יקבלו לידם קרקע חלופית. הניסיון להגיע להסדר לא נשא פרי, ומשפחת פראן הגישה תביעה לפינויו של גרונר, לבית המשפט השלום.

9.ביני וביני, בשנת 2014 עבר גרונר להתגורר בפורטוגל, וחלקה 83, ומתחם האירוח הבנוי עליה, הושכר על ידו לצד שלישי.

10.בית משפט השלום קיבל את התביעה של משפחת פראן, קבע כי הם הבעלים על החלקה, והורה על סילוק ידו של גרונר מחלקה 83. לצד זאת, דחה בית המשפט השלום את תביעתם לקבלת דמי שימוש מהזוג סויסה ומגרונר, ובמקביל, קיבל את תביעתם לדמי שימוש מאת רמ"י.

11.ערעור שהגיש גרונר לבית המשפט המחוזי – נדחה. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי הערעור, ברובו, הריהו ניסיון לפתוח מחדש טענות עובדתיות שנדונו והוכרעו על-ידי הערכאה הדיונית, והוסיף כי: "פסק דינו של בית המשפט קמא מפורט ומנומק היטב ולא מצאנו בו טעות המצדיקה התערבות בערכאת הערעור". על יסוד הדברים, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, והורה לגרונר לסלק ידו מהמקרקעין, עד ליום 1.9.2023.

גרונר לא השלים עם פסק הדין, ומכאן הבקשה שלפנַי.

12.בקשת רשות הערעור מושתתת, בעיקרה, על הטענה כי היא נחוצה "בכדי למנוע עיוות דין משווע, למנוע אי צדק, למנוע עוול". בבקשה, מפנה גרונר לפסיקת בית משפט זה, שלפיה – מניעת עיוות דין הריהי שיקול למתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי', גם כאשר הבקשה לא מעוררת שאלה משפטית בעלת אופי עקרוני וכללי. בנוסף, טוען גרונר, כי הבקשה מעוררת גם שאלה עקרונית, הנוגעת למעמדה של הסתמכות קונה על אישור זכויות מטעם רמ"י, לצורך תחולתה של תקנת השוק המעוגנת בסעיף 10 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). לעמדתו של גרונר, הסתמכותו על מסמך שהוציא גוף ציבורי רשמי, שעה שאין מחלוקת כי פעל בתום לב, ובעת שהמוכרים, הזוג סויסה, קיבלו לידיהם את המגרש עוד בטרם נסתיים הרישום, מצדיקה את העדפתו על פני הבעלים המקורי, משפחת פראן; ומכל מקום, גם אם אינו בא בגדרי סעיף 10 לחוק המקרקעין, טוען גרונר, כי מוצדק לתת לו את הבכורה כסעד מן הצדק והיושר, "תחת הליכה במסדרון צר של הוראות סעיף 10 לחוק המקרקעין".

13.למקרא בקשת רשות הערעור, ולאחר עיון בנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובה מאת המשיבים. אכן, כפי שנפתח פסק הדין של בית משפט השלום: "ענין לנו בהליך זה בתוצאותיה של 'תאונה משפטית', קשה למדי יש לומר, שארעה בשל טעות שנפלה בפסק דין". קשה שלא להבין ללבו של מי שרכש זכויות במקרקעין בתום לב, ונדרש, שנים רבות מאוד לאחר מכן, לפנותם לטובת בעליהם האמיתי. ואולם, אין בנסיבות הקשות כשלעצמן כדי להצדיק מתן רשות ערעור, בשים לב למבחנים המחמירים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי' (ראו, מִני רבים: רע"א 4963/19 פלונית נ' משרד הביטחון – קצין התגמולים, פסקה 8 (22.08.2019)).

14.כאמור, מבחינה אנושית המקרה שלפנינו קשה; ואולם מן הבחינה המשפטית, ההכרעה בו פשוטה יחסית. הבקשה מעוררת, בהֶגְוֵנים שונים, את שאלת תחולתו של סעיף 10 לחוק המקרקעין, על העניין שלפנינו. ברם, איני סבור שסעיף זה, והפרשנות שניתנה לו בפסיקת בית משפט זה, מותירה ולוּ חרך צר שדרכו יכול גרונר לעבור. דעתי כדעת בית המשפט המחוזי וכדעת בית משפט השלום, כי משעה שלא עמד גרונר בדרישת ההסתמכות על מרשם המקרקעין – אלא הסתמך על המסמך שהפיקה רמ"י – אין הוא יכול להיבנות מתקנת השוק שבסעיף 10 לחוק המקרקעין. הניסיון לגזור גזרה שווה בין המרשם, לבין כל מסמך אחר של גוף מינהלי המעיד על קיומן של זכויות – אינו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית משפט זה. כידוע, מרשם המקרקעין הוא פרי הליכי הסדר, אשר נועדו ליצור 'לוח חלק' לגבי זכויות במקרקעין. בבסיס קביעת המחוקק, כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו" (סעיף 125(א) לחוק המקרקעין) עומד עיקרון סופיות המרשם, המשמיע כי הרישום בפנקס המקרקעין משקף נכוחה את מצב הדברים לאשורו. תכליתו של עיקרון סופיות המרשם, היא לבצר את אמינותו ואת הוודאות שהוא מקנה, ולהבטיח את יציבותן של הזכויות הרשומות במקרקעין אשר עברו הליכי הסדרה (ראו, למשל: ע"א 7237/13 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח מוסטפא יאסין (עלי ערמוש) ז"ל, פסקה 17 (3.12.2015)). מטעמים אלו, מרומם המרשם מכל מסמך אחר, ואין ערוֹך לו. מעמדו המיוחד של המרשם, הוא שניצב בבסיס הוראת סעיף 10 לחוק המקרקעין, לפיה הסתמכות עליו בתום לב – ועליו בלבד – תאפשר רכישת זכות במקרקעין, "אף אם הרישום לא היה נכון". הסתמכות על מרשמים אחרים, לרבות מרשמים פנימיים של רמ"י, אינה מספיקה לצורך תחולת סעיף 10 לחוק המקרקעין (ראו: מיגל דויטש קניין כרך ד 236, 262 (2007)).

15.יתר על כן: בעניין דנן, אין תחולה לסעיף 10 לחוק המקרקעין אף מטעם נוסף. זאת בהתאם להלכה הידועה שנקבעה ברע"א 2267/95 היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט(3) 854, 864 (1995), המורה כי תחולת תקנת השוק המעוגנת בסעיף 10 לחוק המקרקעין, טעונה שכלול הקניין בדרך של רישום: "הגנת סעיף 10 לחוק המקרקעין מותנית ברישום הזכות במרשם המקרקעין, ובהיעדר רישום אין זכותם של הרוכשים נהנית מהגנת הסעיף". יוצא אפוא, כי משלא נרשמה זכותו של גרונר במרשם המקרקעין, ואף לא זכותו של כל גורם אחר מלבד משפחת פראן, הרי שהגנת סעיף 10 לחוק המקרקעין כלל לא יכולה לקום.

16.גם את טענתו של גרונר, לפיה יש לבכר בנסיבות העניין מתן סעד מן הצדק והיושר על פני שורת הדין, החלטתי לדחות. לא זו בלבד שבית משפט השלום לא עיוות את דינו, אלא אדרבה – הביא בחשבון את מכלול הנסיבות, עת קבע כי גרונר לא יחויב בדמי השימוש שנתבעו על ידי משפחת פראן, ואף התחשב בו בפסיקת ההוצאות. גם בשים לב לכך שבית משפט השלום התיר לגרונר לפצל סעדים, ובכך אִפשר לו לתבוע, בהליך נפרד, את רמ"י, בגין נזקיו הנטענים – איני סבור כי פסקי הדין של בתי המשפט השלום והמחוזי הסבו לגרונר עיוות דין.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת. ממילא, מתייתרת גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תגובה, לא אעשה צו להוצאות.