רע"א 4982/97 יוסיפוביץ פנחס נ. רשות הפיתוח

בפני בקשה שהוגשה ביום 31.12.98 ובה מתבקש ביטולו של פסק-דין מיום 22.1.98, אשר ניתן על ידי כב' הרשמת, השופטת א' אפעל-גבאי, ובו נדחתה הבקשה לרשות ערעור שהגיש המבקש מחמת אי הפקדת ערבון. בנוסף, מתבקשת הארכת המועד להפקדת ערבון.

בבקשה נטען, כי המחדל של אי הפקדת הערבון נבע מטעות של עו"ד חנינוביץ, אחד מבאי-כוחו של המבקש בפני בית משפט זה, אשר סבר בטעות, שכל הודעה אשר נשלחת אליו נשלחת במקביל לעו"ד אלבק, באת-כוחו האחרת של המבקש. על כן, סבר עו"ד חנינוביץ שעניין הערבות מטופל, ועל כן לא הודיע לא למבקש ולא לעו"ד אלבק על החלטות בית המשפט בעניין זה. על דחייתה של בקשתו לרשות ערעור נודע למבקש רק כאשר באו לפנותו מהמקרקעין נשוא הבקשה.

נוסף על-כך נטען בבקשה, כי אף אם היו באי-כוחו של המבקש מבקשים להודיעו דרישת הערבון לא היה הדבר עולה בידם, מאחר שבמועדים בהם ניתנו החלטות בית המשפט עזב המבקש את ביתו ושהה באילת עקב צו הרחקה שהוצא כנגד המבקש מביתו ומהעיר לוד.

דין הבקשה לביטול ההחלטה להידחות.

המבקש טוען, כי יש מקום לביטול ההחלטה מיום 22.1.98 (שהיא כפסק-דין), על פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות), ראשית, מאחר שטעה בית המשפט בכך שלא דאג, בטרם קבלת החלטתו, לקבל תגובה מבאי-כוח המבקש בעניין אי הפקדת הערבון. שנית, מאחר שממילא לדרישה שיפקיד ערבון לא היה מקום, שכן לו היה מפסיד בהליך, היה זכאי לכספים מאת המשיבה אשר יכלו לשמש כבטוחה להוצאותיה. בנוסף נטען, כי לאור השתלשלות העניינים שפורטה ולאור סיכוייו הטובים לזכות בבקשת רשות הערעור, יש מקום לבטל ההחלטה בתוקף שיקול הדעת הנתון לבית המשפט.

את טענתו הראשונה של המבקש לפיה לא נתבקשה תגובתו קודם לדחיית הבקשה, יש לדחות מכל וכל. בכתבי בית-הדין שהוגשו מטעם המבקש לבית המשפט צויין, כי המבקש מיוצג:

"ע"י עו"ד אלישע חנינוביץ ו/או פליאה אלבק שכתובתם למסירת מסמכים היא: רחוב מרכוס 3, רמלה 72213...".

לפי נתונים אלה, נשלחה ההודעה על קביעת הערבון, אשר נמסרה לבא-כוח המבקש, עו"ד אלישע חנינוביץ, ביום 18.9.97. כחודש לאחר חלוף המועד האחרון להפקדת הערבון, בלא שהופקד ערבון ובלא שהוגשה כל בקשה בנדון, ניתנה על ידי כב' הרשמת, השופטת א' אפעל-גבאי, החלטה המתריאה על דחיית הבקשה לרשות ערעור בשל אי הפקדת ערבון. בהחלטה, אשר נמסרה לבא-כוח המבקש, עו"ד חנינוביץ, ביום 9.11.97, נאמר במפורש כי: "העדר תגובה יביא לדחייה מיידית של הבקשה לרשות ערעור בהתאם לתקנות 404 (ב) ו431- לתקנות".

עינינו הרואות, כי בית המשפט אפשר למבקש להביא טעמו לאיחור בהפקדת הערבון, ורק לאחר שאף להחלטה זו אשר נמסרה כדין לא הוגשה כל תגובה מטעם המערער, הוחלט על דחיית הבקשה לרשות ערעור.

אף טענתו השניה של המבקש, כי לא היה מקום לחייבו בהפקדת ערבון איננה יכולה להשמע כעת, לאחר שלא ביקש לפטרו מערובה עת הגיש בקשת רשות הערעור ולאחר שלא הגיב לאף אחת מהחלטות בית המשפט.

טענתו הנוספת, כי יש לבטל ההחלטה נוכח השתלשלות העניינים שתוארה ולאור סיכוייו הטובים לזכות בהליך, גם היא דינה להידחות. בהשתלשלות העניינים שתוארה אין כדי להוות הסבר סביר לאי הפקדת הערבון ולכך שלא הוגשה כל תגובה מטעם המבקש לבית המשפט, ולפיכך איננה יכולה להוות בסיס לביטול ההחלטה. השתלשלות העניינים שתוארה מצביעה על רשלנות והזנחה הן מצד באי-כוחו של המבקש והן מצידו הוא. העובדה, כי רק כעת, כשנה לאחר שניתנה ההחלטה שהורתה על סגירתו של תיק זה הוגשה הבקשה שבפני, אך מחזקת מסקנה זו.

כידוע, הזנחה או רשלנות לא התקבלו כטעמים להארכת מועד, אף כאשר היה צורך בהסבר סביר בלבד (ראו: ב"ש 304/86, דב ברנר

נ' ריינה וולקן , פ"ד מ (2) עמוד 418).

יש לציין, כי למרות שהוצעו בבקשה הסברים שונים למחדליו של עו"ד חנינוביץ, לא צורף לבקשה תצהיר מטעמו אשר יתמוך בטענות עובדתיות אלה. הטענה העובדתית, לפיה סבר עו"ד חנינוביץ כי עו"ד אלבק היא אשר תטפל בעניין הערבון, לאחר שכתובתה כלל לא נכתבה ככתובת להמצאת מסמכים, איננה ברורה, ובכל מקרה אין בעובדה זו כדי לשנות המסקנה שהמדובר הוא בהזנחה. אם בכך לא די, הרי שקבלת ההחלטה המתריעה על מחיקת ההליך עקב אי הפקדת ערבון היתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל בא-כוח המבקש.

בעקבות קבלת ההתראה יכול היה למצער, לברר אם הנחתו כי יש עו"ד אלבק מטפלת בעניין הערבון אכן נכונה.

לעניין הטענה, כי אף אם באי-כוח המבקש מנסים היו להודיע דבר חובת הפקדת הערבון, הדבר לא היה עולה בידם לאור שהותו של המבקש באילת - הרי שיש לדחותה, שכן מדובר בסיטואציה היפותטית, ועל-כן, איננה מענייננו. בנוסף, אם המבקש ידע שמתנהל הליך בעניינו ולא ניתן להשיגו, היה עליו לפנות לעורכי דינו או לבית המשפט ולברר האם נדרש דבר מה ממנו.

לכך יש להוסיף, כי סיכוייה של הבקשה לרשות ערעור שהגיש המבקש אינם גבוהים. המדובר הוא בבקשת רשות לערעור שני, לאחר שערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, נדחה פה אחד. הלכה היא, כי ערעור שני יינתן אך במקרים בהם מעלה הבקשה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית (ר"ע 103/82, חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3), עמ' 123). מעיון בבקשת רשות הערעור ובפסק-דינה של הערכאה קמא, אינני סבורה כי מקרה זה נופל במקרים המעטים הללו.

הבקשה, מנסה אומנם, להציג הטענות כנגד פסק-הדין כטענות משפטיות כלליות. אולם, מעיון בהן ובפסק-הדין עולה, כי במהותן הן ערעור על קביעות עובדתיות של הערכאות הקודמות, ולא למטרה זו נועד הליך זה של ערעור שני.

לאור האמור לעיל, הבקשה לביטול החלטה מיום 22.1.98 נדחית.

מאחר שדחיתי את בקשת המבקש לביטול ההחלטה מיום 22.1.98, הרי שאין צורך לדון בבקשה להארכת המועד להפקדת ערבון.