רע"א 501/06 אמיל דהן נ. יצחק סאיג

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' עמית) לדחות בקשה להארכת מועד למשלוח הודעת צד שלישי למוסד לביטוח לאומי (להלן: מל"ל ).

המשיב 1, יצחק סאיג (להלן: הנפגע ), נפגע בתאונת דרכים (להלן: התאונה ) עת נהג ברכב מעבידו, המבקש 1 (להלן: המעביד ). הרכב בו נהג התובע היה מבוטח בביטוח חובה בחברת הביטוח הדר, היא המבקשת 2 (להלן: המבטחת ), במשותף עם המבקשת 3, אבנר (המבטחות תקראנה ביחד להלן: המבטחות ).

הנפגע הגיש למל"ל הודעה על פגיעה בעבודה. ביום 7.7.02 דחתה פקידת התביעות את תביעת הנפגע להכיר בתאונה כתאונת עבודה, בין היתר לאור הודעת המעביד, כי התאונה לא ארעה במהלך עבודתו של הנפגע. הנפגע השלים עם הדחייה ונמנע מלהגיש לבית הדין לעבודה תובענה נגד המל"ל. תחת זאת הוא הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעת אזרחית (להלן: התביעה האזרחית) לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ), במסגרתה תבע את המבטחות לשפותו בגין נזקיו מן התאונה.

המבטחות מצידן נקטו בשני קווי פעולה. ביום 15.1.03 הגישה המבטחת לבית הדין האזורי לעבודה תביעה במסגרתה ביקשה לחייב את המל"ל להכיר בתאונה כתאונת עבודה, ובנזקיו של הנפגע – כנזקים הנובעים מתאונת עבודה. לתובע הוצע להצטרף לתביעה זו, אולם הוא דחה את ההצעה. המעביד אף הוא סירב ליפות את כוחה של המבטחת להגיש את התביעה בשמו, ולפיכך הוגשה התביעה בשמה של המבטחת. במקביל, ביקשו המבטחות לצרף את המל"ל כנתבע נוסף לתביעה האזרחית שהגיש הנפגע.

2.בית הדין האזורי לעבודה בחן את הוראת סעיף 392(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי ), הקובעת מיהם בעלי הדין הנכונים בפני בית הדין לעבודה בתביעות נגד המל"ל. נקבע כי המבטחת אינה מנויה ברשימת בעלי הדין הנכונים, לא ניתן לכלול אותה ברשימה זו מכוח פרשנות מרחיבה, ומשכך – היא אינה "צד נכון" בבית הדין לעבודה ואין לה כל מעמד בתביעה. לאור האמור מחק בית הדין האזורי את תביעת המבטחת.

המבטחת ערערה על החלטה זו לבית הדין הארצי לעבודה, אולם ערעורה נדחה (עבל (ארצי) 1366/04). נקבע כי מקום בו נמנעים העובד והמעביד מלהגיש לבית הדין לעבודה תובענה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, חברת הביטוח, המבטחת את המעביד אינה יכולה להגיש את התובענה במקום העובד או המעביד.

המבטחות לא השלימו עם פסק הדין שבערעור ועתרו לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, נגד החלטת בית הדין הארצי לעבודה. העתירה נדחתה (בג"צ 9545/05) מן הטעם שאינה מגלה טעות משפטית מהותית שיש לתקנה. יחד עם זאת צוין בפסק הדין כי הבעיה שמעוררות המבטחות היא עניין למחוקק לענות בו.

3.כאמור, במקביל לנקיטת ההליכים בבית הדין לעבודה, התבקש בית המשפט המחוזי על ידי המבטחות לצרף את המל"ל כנתבע נוסף. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' עמית) דחה בהחלטה מנומקת את הבקשה. נקבע כי ההכרעה בשאלה אם תאונה שארעה לפלוני, ובכלל זה תאונת דרכים, מהווה גם תאונה עבודה, נתונה לבית הדין האזורי לעבודה מכוח צירופם של סעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 ושל סעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי. מכאן שלבית המשפט האזרחי אין סמכות עניינית לדון בשאלה אם יש להכיר בתאונה כתאונת עבודה. קשה להלום, כך נקבע, כי הדרך להתחמק מחוסר הסמכות העניינית תהא על ידי צירופו של המל"ל כנתבע נוסף. עוד ציין בית המשפט כי לא בנקל ייעתר לצירוף נתבע נוסף על אפו ועל חמתו של התובע שאינו מעוניין בכך.

המבטחות לא ביקשו לערער על החלטה זו, אלא הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה נוספת, להארכת המועד למשלוח הודעת צד ג' למל"ל. בית המשפט המחוזי דחה גם בקשה זו. בית המשפט ציין כי הגישה המסתמנת בפסיקת בית המשפט העליון היא כי אין לאפשר באמצעות בתקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, המתירה משלוח הודעת צד ג' על פי אחת החלופות המנויות בה, להתגבר על מחסום הסמכות העניינית הקבוע בחוק. עוד קבע בית המשפט בהחלטתו כי אין לאפשר למבטח לתבוע את המל"ל בדלת האחורית (בתביעה בבית המשפט האזרחי על פי חוק הפיצויים) מקום בו המחוקק סירב להתיר למבטח להיכנס בדלת הראשית (בתביעה בבית הדין לעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי). על החלטה זו מבקשות המבטחות לערער.

4.המבטחות טוענות כי בנסיבות הנדונות בתיק, יש להן עילת תביעה בדין המהותי נגד המל"ל, עילה המבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט. את עילת התביעה הנטענת מבקשות המבטחות לבסס באמצעות הקונסטרוקציה המשפטית הבאה: לשיטתן, הנפגע זכאי לקבל תגמולים מהמל"ל בגין תאונת עבודה; המעביד זכאי לנכות מחיוביו כלפי הנפגע את הסכומים שהוא אמור לקבל מן המל"ל, כאמור בסעיף 82 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1982, והמבטחת זכאית לנכות סכומים אלה בהתאם לע"א 545/85 אליהו נ' אלגריסי , פ"ד מד (2) 8. בסיטואציה שנוצרה, כך טוענות המבטחות, נהנה המל"ל שלא כדין ומתעשר שלא כדין על חשבון המבטחת, שכן זו נאלצת לשלם את הפיצוי לנפגע בלי ניכוי תגמולי המל"ל. בהתבסס על קיומה של עילת התביעה הנטענת, ממשיכות המבטחות וטוענות כי חייב להיות טריבונל משפטי כלשהו בעל סמכות לדון בתביעתן נגד המל"ל. משנסתם הגולל על המסלול בבית הדין לעבודה, סבורות המבטחות כי תביעתן צריכה להתברר בפני בית המשפט האזרחי. עוד טוענות הן כי לבית הדין לעבודה אין סמכות ייחודית לדון בתביעתן, שכן סעיף 391 לחוק הבטוח הלאומי אינו חל עליהן, וכי הן אינן מנועות מלהעלות בפני כל בית משפט את הטענה לפיה לנפגע מגיעה גמלה, שכן סעיף 394 לחוק הבטוח הלאומי אינו חל, בהעדר מעשה בית דין בסוגיה הנדונה. לבסוף, מפרטות המבטחות את הטעמים המצדיקים, לטענתן, את הארכת המועד להגשת הודעת צד ג'.

5.המשיבים מצידם טוענים כי הקונסטרוקציה המשפטית שהציגו המבטחות לוקה במספר כשלים. ראשית, טוענים הם כי התאונה הנדונה אינה תאונת עבודה, וכי קביעה זו היא חלוטה, שכן הנפגע (העובד) והמעביד לא ערערו עליה בתוך המועד הקבוע בסעיף 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969. שנית, טוענים הם כי הסמכות הייחודית לדון בסכסוכים עם המל"ל בגין תגמולים נתונה לבית הדין לעבודה, ובכך נשללת מבית המשפט האזרחי האפשרות ליתן את הסעד המבוקש על ידי המבטחת. עוד טוענים המשיבים כי למבטחות אין כלל זכות לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, כי המל"ל ישלם לנפגע במקומן. הכלל הוא שהמזיק חייב לשלם לניזוק את מלוא הפיצוי, ומסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל, כדי למנוע כפל פיצוי לנפגע. למבטחת אין זכות שהמל"ל ישלם במקומה חלק מהפיצוי לנפגע. חובתו של המל"ל היא כלפי הנפגע בלבד, במסגרת הקבוע בחוק הביטוח הלאומי. לפיכך, כך נטען, כשהמל"ל מחליט שלא להכיר בתאונה כתאונת עבודה, ועקב כך אינו משלם לנפגע תגמולים – אין הוא עושה עושר שלא במשפט כלפי המבטחת. לבסוף טוענים המשיבים כי גם מטעמי פרוצדורה אין הצדקה לאפשר למבטחת לשלוח הודעת צד ג' למל"ל בשלב כה מאוחר: חמש שנים לאחר שהוגשה תביעת הנפגע לבית המשפט המחוזי ושלוש שנים לאחר שנדחתה תביעתו במל"ל.

6.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. מגדל טענותיהן של המבטחות נשען על ההנחה כי התאונה הנדונה היא תאונת עבודה ומשכך – זכאי הנפגע לקבל מהמל"ל תגמולי ביטוח, ואולם הנחה זו אין לקבל.

כידוע, המל"ל דחה את תביעת הנפגע לדמי פגיעה בגין התאונה שארעה לו. בהחלטת המל"ל נקבע כי אין המדובר בתאונת עבודה. תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969 קובעת כי כאשר "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חדשים מיום מסירת ההודעה לתובע". בענייננו לא הגיש הנפגע תובענה לבית הדין לעבודה. אין חולק כי הנפגע פנה למימוש זכויותיו ופעל בעניין זה בסבירות ובתום לב, ומשפעל כך ותביעתו מהמל"ל נדחתה, אין דורשים ממנו שיתדיין בערכאות עם המוסד כתנאי לכך שהתנהגותו תחשב סבירה (ע"א 727/87 שור נ' בן הרוש , פ"ד מד (3) 142, 148-149; ע"א 92/87 דנן נ' חודדה ,

פ"ד מה (2) 604, עמ' 609-610). אף המעביד בחר במקרה דנן שלא לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו לפי סעיף 393 לחוק הביטוח הלאומי, זאת, מן הסתם, נוכח הצהרתו כי התאונה הנדונה לא היתה כלל תאונת עבודה. בית הדין האזורי לעבודה קבע בפסק דינו כי המבטחת אינה יכולה להגיש בשם עצמה את התביעה לגמלה. פסק דין זה אושר על ידי בית הדין הארצי לעבודה, תוך שהובהר במפורש כי "לחברת הביטוח אין קשר משפטי לא עם העובד ולא עם המוסד. זכויותיה המהותיות של חברת הביטוח צומחות מאותו קשר משפטי שהמוסד הוא זר לו. אם יש לחברת הביטוח זכויות או טענות כלפי מן דהוא, עליה לפעול במסגרת הקשר המשפטי שלה עם בעל דברה, הוא המעביד". פסק דינה של ערכאת הערעור אושר גם על ידי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בנסיבות אלה, הפכה קביעת המל"ל כי אין מדובר בתאונת עבודה לקביעה חלוטה, ומשכך, נשמט הבסיס לטענותיהן של המבטחות.

בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא. המבקשות 2 ו-3 ישאו, יחד ולחוד, בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח.