פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
5050/15
לפני:
כבוד השופט צ' זילברטל
המבקשת:
חברת המזרח לאחזקות בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. אייס רשתות שיווק ומוצרי צריכה
בע"מ
2. מגדל חברה לביטוח בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי
בחיפה בתיק ע"א
34453-10-14 שניתן ביום 14.6.2015 על ידי כב' השופטים י' גריל שופט בכיר, ב'
טאובר ות' שרון-נתנאל
בשם המבקשת:
עו"ד ארז בלוך
החלטה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.6.2015 בע"א 34453-10-14 (כב' השופט הבכיר י' גריל והשופטות ב' טאובר ו- ת' שרון-נתנאל ), בגדרו נדחו ערעורה של המבקשת וערעורן של המשיבות על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א' רובס ), ונקבע כי המבקשת חייבת בפיצויים בשיעור של 10 אחוזים מהנזק שנגרם עקב מותו של המנוח צבי בן צבי ז"ל (להלן: המנוח ) בתאונת עבודה.
1.
ביום 23.6.2004 נשלח המנוח באמצעות מעסיקתו, ש.ב.א. מסד מהנדסים בע"מ (להלן: המעסיקה ), לבצע עבודות במבנה באשדוד (להלן: המבנה ), שבאותה עת הושכר למשיבה 1 (להלן: אייס ) ואשר היה בבעלותה של המבקשת. במסגרת עבודה זו, אשר הוזמנה על ידי אייס כחלק משיפוצים שערכה במבנה, נדרש המנוח לעלות על גג המבנה. משעשה המנוח מספר צעדים על הגג, הוא צנח לפתע דרך תקרת הגג אל רצפת אולם הייצור מגובה 7 מטרים ופגע במסור גשר. המנוח נפטר מספר שעות לאחר שהובהל מחוסר הכרה לבית החולים.
2.
לאחר התאונה, הגישו בני משפחת המנוח תביעת נזיקין נגד המבקשת, המשיבות, המעסיקה והמבטחת שלה. בית משפט השלום ייחס למבקשת אחריות לנזקי התאונה בשיעור של 10 אחוזים, בשל כך שהייתה מודעת לשיפוצים שמתקיימים במבנה ולסכנה הטמונה בעלייה אל גגו מבלי שהזהירה לגביה כנדרש, ובכך הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי המנוח. לאייס יחד עם המבטחת שלה, היא המשיבה 2 (להלן: מגדל ), ייחס בית המשפט אחריות בשיעור של 40 אחוזים, על שום התרשלותה ביישום דיני הבטיחות בעבודה, ונוכח מחדלים נוספים שאפיינו את התנהלותה, וחייב אותן בפיצויים בהתאם. יתר הנזק חולק שווה בשווה בין המנוח, לו יוחס אשם תורם, לבין המעסיקה.
במסגרת טענותיה בבית משפט השלום, טענה המבקשת כי כלל לא התרשלה, ולכן אין מקום לחייבה באחריות כלשהי לנזק, וכי אף אם ניתן לייחס לה חלק באשם, הרי שיש לפטור אותה מכל חובת פיצוי שהיא ולחייב את אייס בגין כל סכום שתחויב בו, זאת נוכח סעיפים בהסכם השכירות ביניהן. לטענת המבקשת, הסכם השכירות מטיל אחריות מלאה על אייס, ושיפוי המבקשת על-ידה במידת הצורך, במקרים בהם תוגש תביעה נגד המבקשת בגין נזק כלשהו שנגרם כתוצאה מעבודות השיפוץ שתבצע אייס במבנה. בית המשפט דחה טענה זו, ופסק כי בהסכם נקבע שעל אייס לשפות את המבקשת רק מקום בו המבקשת מחוייבת בגין הפרת הוראות דין אשר (גם) אייס מחוייבת לקיים, ולא בגין הפרה שביצעה המבקשת בעצמה, כפי שאירע במקרה שלפנינו. בית המשפט דחה טענה נוספת של המבקשת, לפיה על-פי הסכם הביטוח בין אייס לבין מגדל ביטחה האחרונה גם את המבקשת באופן הפוטר אותה מתשלום פיצויים, וקבע שלפי הסכם הביטוח, התחייבה מגדל לשפות את המבקשת בגין אחריות שתוטל עליה מחמת התרשלותה של אייס, אך לא מחמת התרשלות של המבקשת עצמה, כפי שנקבע בענייננו.
3.
על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו לבית המשפט המחוזי בחיפה ערעור מצד המבקשת וערעור שכנגד מצד המשיבות. בערעורה, הלינה המבקשת על מסקנת בית משפט השלום בעניין היעדר חבות חוזית וביטוחית של המשיבות כלפיה. המבקשת טענה כי בית המשפט שגה באופן התייחסותו לסעיפי החוזה שאליהם הפנתה, ובפרשנותו את מסמכי הביטוח שהנפיקה מגדל, אשר הורחבו בכוונה לכסות גם את המבקשת. בפסק דין מנומק, דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקשת באמצו את קביעות בית משפט השלום במלואן.
4.
בבקשת רשות הערעור דנא חוזרת המבקשת וטוענת כי חויבה שלא בצדק, נוכח סעיפי הפטור והשיפוי המופיעים בחוזה השכירות שכרתה עם אייס. המבקשת מפנה פעם נוספת להוראות ההסכם שלטענתה מסירות ממנה כל אחריות לנזקי המנוח ומטילות אותה על אייס ומגדל, ומוסיפה כי הערכאות הקודמות התעלמו מחלק מהן ללא דיון ממצה. המבקשת טוענת שבקשתה נוגעת לסוגיות משפטיות רבות חשיבות החורגות מגבולות המקרה, ובהן עקרון ההסתמכות החוזית, והסדרת היחסים שבין מבטח ומבוטח שאינו מבוטח ראשי. כמו כן, המבקשת טוענת שנגרם לה עיוות דין של ממש. לפיכך, סבורה המבקשת שיש מקום לקבל את בקשתה.
5.
לאחר העיון בבקשה באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות בלי שתתבקש תשובה. הכרעותיהן של הערכאות הקודמות בעניין אופן חלוקת האחריות הנזיקית, התבססו, בין היתר, על תוכנו הקונקרטי של הסכם השכירות שבין המבקשת לבין אייס, ומסמכי הביטוח הנלווים. לפיכך, חרף טענות המבקשת, הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים למקרה, באופן שיש בו כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. באשר לטענה כי הערכאות הקודמות לא התייחסו לחלק מהטענות שהעלתה המבקשת, אציין כי טענות המבקשת בעניין אופן פרשנות החוזה עמדו בפני הערכאות הקודמות, כאשר על האחרונות אין מוטלת החובה להתייחס לכל טענה וטענה המובאת בפניהן (ראו: רע"א 6509/14 זפט נ' יעקב , פסקה 13 (25.8.2014)). כמו כן, לא מצאתי שנגרם עיוות דין חמור המצריך התערבותו של בית משפט זה. הפרשנות שניתנה להסכם השכירות, לפיה אין לחייב את אייס בשיפוי המבקשת מקום בו המבקשת נמצאת אחראית בגין מעשה או מחדל שאייס אינה שותפה לו, אינה בלתי סבירה. מעבר לכך, גם כאשר בית משפט זה סבור שנפלה טעות בפסיקת הערכאות הקודמות, אין עניין זה, כשלעצמו, מחייב מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ואיני רומז כי במקרה דנא נפלה בפסיקה טעות). כידוע, אין ההליך דנא נועד לתיקון טעויות שעניינן יישום הדין: " ... טעות כשלעצמה אינה מקימה עילה לרשות ערעור ב"'גלגול שלישי'" (רע"א 7706/13 מעונות שטנד בע"מ נ' ויטס , פס' 6 (4.12.2013), וההפניה שם). יפים לעניין זה דברי הנשיא י' זוסמן :
" ... אין צריך לומר שבדוני בבקשת רשות ערעור, שאלה זו, היינו קיומה של שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה הכרעה בבית משפט זה, היא המבחן היחיד, ואין אני עוסק בשאלה אם צדק בית המשפט המחוזי אם לאו. ואם תאמר כי בית המשפט המחוזי שגה, אף אני אשיב לך שכבר היו דברים מעולם, ואף בית משפט זה טעה. לאמור, ריבוי הערכאות איננו מבטיח בעצמו עשיית הצדק" (המ' 648/78 – כמצוטט ב רע"א 97/87 ענתבי נ' בקר , פ"ד מא (2) 697, 700 (1987)).
נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ג בחשון התשע"ו (5.11.2015).
ש ו פ ט