רע"א 5068/17 עמית בר לב נ. גיורא כהן

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהפ"ב 35395-08-16, שניתן ביום 16.5.2017 על-ידי סגנית הנשיא י' שבח .

המבקש הזמין עבודות בנייה מהמשיב, קבלן במקצועו. בעקבות סכסוך שנתגלע בין השניים, התנהל הליך בוררות בבית הדין לממונות שעל יד המועצה הדתית בתל-אביב. בקצרה ייאמר, כי בפסק הבוררות נדחתה תביעת המבקש, ולעומת זאת התקבלה באופן מסוים תביעת המשיב.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות. טענתו המרכזית הייתה כי הוא הוטעה לחשוב שהוא מתדיין בהליך שיפוטי רגיל, לפני בית דין רבני ממלכתי, ולא הבין שלמעשה הוא צד להליך בוררות. לגרסתו, הליך הבוררות התנהל בתוך אולמות השיפוט של בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, תשלומי האגרה שולמו תוך שימוש במערכת התשלומים והמחשוב הציבורית של בית הדין הרבני האזורי, הדיון התנהל באופן זהה לדיונים המתקיימים בהליכים שיפוטיים רגילים, הבוררים שדנו בהליך נחזו להיות דיינים מוסמכים של בית הדין הרבני האזורי, ובאולם הדיונים אף התנוסס דגל מדינת ישראל. מכלול נתונים זה הטעו אותו לחשוב, כך נטען, כי מדובר בהליך שיפוטי לכל דבר ועניין. לטענתו, אף מתדיין סביר לא היה יכול להבין כי מדובר בהליך בוררות. המבקש הוסיף וטען, כי האופן שבו התנהל הדיון אף מנוגד להלכה שנקבעה בבג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (6.4.2006)), לפיה בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בענייני ממונות. על רקע זה עתר המבקש לביטול פסק הבוררות, לפי עילת הביטול המנויה בסעיף 24(2) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, הקובעת כי ניתן לבטל פסק בוררות אם הוא " ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין".

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הביטול בקבעו כי אין ממש בטענות המבקש. הוסבר כי ההסכם שנערך בין הצדדים כלל תניית בוררות מפורשת, כי המבקש הוא שיזם את הליך הבוררות והוא זה שבחר בטריבונל הספציפי שידון בתביעתו. עוד הוטעם, כי טרם נקיטת ההליך העביר המבקש למשיב מכתב התראה, שנכתב על-ידי עורך דין ממשרד פרטי מוכר וידוע, כך שנדמה כי המבקש קיבל ייעוץ משפטי, וחזקה עליו שהבין את מהות ההליך שהתנהל. יצוין כי בית המשפט דחה גם טענות נוספות שהעלה המבקש, לפיהן לא ניתנה לו הזדמנות נאותה להביא את ראיותיו בהליך הבוררות.

על רקע זה הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפני. המבקש מתמקד בטענה שלפיה הוא הוטעה לחשוב שההליך שהתנהל הוא הליך שיפוטי רגיל. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ביקשתי לקבל את תשובת המשיב לבקשה, ומאוחר יותר הוספתי וביקשתי לקבל גם את תשובת היועץ המשפטי למערכת בתי הדין הרבניים. בתשובת המשיב נטען כי אין מאומה בטענות המבקש, וכי הלה מנסה למעשה להתחמק מקיום פסק הבוררות בחוסר תום-לב. בתגובת היועץ המשפטי למערכת בתי הדין הרבניים נטען באותו האופן, כי אין ממש בטענות המבקש. הוסבר כי ההתדיינות נערכה בבית הדין לממונות שעל יד המועצה הדתית בתל-אביב-יפו, ולא בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב אשר פועל מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. צוין כי אמנם, המועצה הדתית ובית הדין האזורי שוכנים באותו המבנה, ואולם הכניסה אליהם היא נפרדת. הוצהר כי לא מתקיימים דיוני בוררות בשטחו של בית הדין הרבני האזורי, וכי לא יכול להיות ספק שהמבקש הבין את מהות ההליך שהתנהל בעניינו, בשים לב למסמכים הרבים שהוצאו בהליך אשר ניתן להבין זאת מהם, לרבות טופס כתב התביעה שהגיש המבקש עצמו, כותרות המסמכים, שטר הבוררות, פרוטוקולי הדיונים, החלטת בית הדין לממונות מיום 31.1.2016, העתקי הקבלות והחשבונית שהונפקו בעקבות פתיחת התיק ועוד. לבסוף הודגש, למען הסר ספק, כי הרבנים שישבו בדין כבוררים מעולם לא התמנו לתפקיד דיינים בבתי הדין הרבניים בהתאם לחוק הדיינים, התשט"ו-1955, והם לא שימשו ואינם משמשים ככאלה. יצוין כי המבקש והמשיב הגישו תגובות קצרות לתשובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, בה הם שבו על עמדותיהם הראשוניות.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. עיון בנספחים המצורפים לבקשת רשות הערעור מעלה בבירור שהמבקש הבין – או למצער יכול היה להבין – כי ההליך מתנהל לפני בית הדין לממונות שעל יד המועצה הדתית תל-אביב-יפו, ולא לפני בית הדין הרבני האזורי. המסמכים המרכזיים

שנכתבו בהליך, לרבות הקבלה על תשלום פתיחת ההליך (נספח 4 לבקשה), כתב התביעה (נספח 5 לבקשה), ושטר הבוררות (נספח 6 לבקשה) נושאים את הכיתוב "בית הדין לממונות שע"י המועצה הדתית תל אביב-יפו" בכותרתם, באותיות גדולות וברורות. שלא במפתיע, שטר הבוררות אף נושא את הכותרת "שטר בוררות", וכתוב בו, ברחל בתך הקטנה, כי "בית הדין רשאי לפרש את שטר הבוררות". בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענת המבקש לפיה הוא לא הבין את מהות ההליך. זאת ועוד, אף אם הייתי מקבל את טענת המבקש כי במישור הסובייקטיבי נפלה שגגה בידו, ברי כי לא המשיב הוא שצריך לשאת בעלויות הנובעות משגגה זו. מדובר אפוא, לכל היותר, בטעות של המבקש, ולא בהטעייתו . ממילא אין מקום לקבל את טענותיו לפיהן אף מתדיין סביר לא היה יכול להבין כי מדובר בהליך בוררות. אוסיף ואטעים כי אף לדידי, העובדה שלפיה המבקש התייעץ עם עורך דין בטרם נקט בהליך תביעה, מלמדת כי הלה יכול היה לברר על נקלה את המצב המשפטי ולדעת כי תביעת ממונות כלל לא יכולה להתברר לפני בית הדין הרבני האזורי. מטעמים אלה, ובפרט לאחר שקיבלתי לידי את עמדת היועץ המשפט למערכת בתי הדין הרבניים שהריני מקבלה כפי שהיא, אינני מקבל את טענת המבקש בדבר הטעייתו.

אוסיף כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי גם ביחס לטענות נוספות שהעלה המבקש, משאלה אינן מגלות כל עילה למתן רשות ערעור בענייני בוררות – הן אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית וכללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, והן אינן מצדיקות התערבות משיקולי צדק או מניעת עיוות דין (ראו, למשל: רע"א 8309/17 יעקב ואלעזר אברהמי, חברה לבניין בע"מ נ' עו"ד שטרן אברהם , פסקה 7

(21.12.2017); רע"א 6753/15 כהנמן נ' מרקוביץ , פסקה 8 (22.6.2017)).

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא.

המבקש יישא בהוצאות לטובת המשיב בסך 5,000 ש"ח, ולטובת היועץ המשפטי למערכת בתי הדין הרבניים בסך 5,000 ש"ח.