רע"א 8309/17 יעקב ואלעזר אברהמי , חברה לבניין בע"מ נ. עו"ד שטרן אברהם

1.

חוליה אחרונה (יש לקוות) בשרשרת התדיינויות משפטיות בין הצדדים, הנוגעות להסכם קומבינציה שנחתם בשנת 1999, בין הצדדים כדלקמן: מצד אחד , בעלי המקרקעין, הנחלקים לשלוש קבוצות (כמפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי); ומצד שני החברה הקבלנית (המבקשת 1) ובעלי השליטה בה שערבו לחובותיה (להלן: המבקשים ) . המחלוקות בין הצדדים התבררו במסגרת הליך בוררות, שחלקו הראשון נוהל על ידי הבורר עו"ד שמואל לביא (להלן: הבורר לביא ), ובמסגרתו נדונה סוגיית החבות. בסיום החלק הראשון, ניתן פסק בוררות חלקי (להלן: פסק הביניים ) , שהכריע בסוגיית החבות, בו נקבע כי החברה הקבלנית הפרה הפרה יסודית את הסכם הקומבינציה. פסק הביניים אושר על ידי בית המשפט והפך לחלוט. הבורר לביא ניהל גם את השלב השני של הבוררות, שיוחד לסוגיית גובה הנזק, אולם פסק הבוררות המשלים שניתן על ידו בוטל על ידי בית המשפט ובד בבד בוטל מינויו של הבורר לביא, ותחתיו מונה הבורר השופט בדימוס דן ארבל (להלן: הבורר ארבל ).

2.

בין לבין, הסכימו הצדדים בשנת 2014 כי חיוביה של החברה הקבלנית יומחו לקבלן החלופי אביעד שחר (להלן: שחר ) . במסגרת זאת, אף הוסכם על תשלום של פיצוי מוסכם בסך של 3,000,000 ש"ח לבעלי המקרקעין על ידי שחר (להלן: הפיצוי המוסכם ) .

3.

ביום 23.3.2016 נתן הבורר ארבל פסק בוררות סופי, שבמסגרתו פירט את סכומי הפיצוי להם זכאים כל אחד מבעלי הקרקע (המצטברים לכדי כמעט 200 מיליון ש"ח). מסכומים אלה נקבע כי יש לקזז באופן יחסי את סכום הפיצוי המוסכם. בכך דחה הבורר ארבל את טענת הסף של החברה הקבלנית, לפיה הפיצוי המוסכם נועד לבוא חלף כל פיצוי המגיע לבעלי המקרקעין ולכן מייתר את ההתדיינות. כמו כן, דחה הבורר ארבל את התביעה שכנגד שהגישה החברה הקבלנית, בנימוק שהטענות המועלות בה פותחות מחדש את נושא החבות שנקבע כבר בפסק הביניים החלוט. לבסוף חייב הבורר ארבל את החברה הקבלנית בהוצאות ושכר טרחת עורכי דין לטובת בעלי המקרקעין בגין הבוררות. ביום 27.10.2016 נתן הבורר החלטה משלימה הנוגעת למערכת היחסים הפנימית בין בעלי המקרקעין.

4.

לבית המשפט המחוזי הוגשו שלושה הליכים: (1) בקשה לאישור פסק הבוררות הסופי וההחלטה המשלימה, שהגישו חלק מבעלי המקרקעין; (2) בקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות ו/או לתיקונו או השלמתו, שהגישו חלק אחר מבעלי המקרקעין ("קבוצת הרוב"); (3) בקשה לביטול פסק הבוררות שהגישו המבקשים שלפנַי. אקדים את המאוחר ואציין כי בית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח ) דחה הן את בקשתם של המבקשים והן את בקשתה של קבוצת הרוב, ואישר את פסק הבוררות. בבקשה שלפני תוקפים המבקשים את פסק הבוררות כמו גם את פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדחה את בקשתם לביטול פסק הבוררות.

5.

ככל שניתן להבין מבקשת רשות הערעור, המבקשים טוענים להתקיימותן של מספר עילות ביטול: ראשית , עילת הביטול לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ): המבקשים טוענים כי הבורר ארבל חרג מסמכותו בכך שפסק פיצוי בגין תקופות שחורגות מהתקופות שנקבעו בפסק הביניים; בכך ששלל מהם את זכות התביעה שכנגד; ובכך שדחה את טענת הסף שלהם הנוגעת לסכום הפיצוי המוסכם. שנית , עילת הביטול לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות: המבקשים טוענים כי הבורר התעלם מראיות שהובאו בפניו על ידם בשלב הסיכומים, אף שלא היה קשור בדיני הראיות והפרוצדורה; שלישית , עילת הביטול לפי סעיף 24(6) לחוק הבוררות: המבקשים טוענים כי הבורר לא נימק את פסקו כנדרש, ובפרט בכל הנוגע לקבלת עמדתו של השמאי צבי רון שהעריך את גובה הנזק; רביעית , עילת הביטול לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות בצירוף טענה לפסלות הבורר לפי סעיף 11(1) לחוק הבוררות: זאת נוכח ההיכרות שהייתה קיימת, לדברי המבקשים, בין הבורר ובין השמאי צבי רון, ששניהם שימשו כבוררים במוסד הישראלי לבוררות עסקית, שהבורר ארבל עומד בראשו.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת הפסלות וניגוד העניינים בקבעו כי כל עוד לא קיימת זיקה בין המומחה לבין מי מבעלי הדין, וכל עוד לא קיימת טענה להיכרות אישית, להבדיל ממקצועית, המעלה חשש שהבורר יתקשה לדחות מסקנה ממסקנותיו של המומחה, אין יסוד לביטול פסק הבורר. ההיכרות הנטענת במקרה דנן, על רקע השתייכות הבורר והשמאי לאותו מוסד בוררות, אין בה מאום. למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט כי טענה זו של המבקשים לוקה בשיהוי ומניעות. עוד דחה בית המשפט המחוזי את טענת החריגה מסמכות: בכל הנוגע לתקופות הפיצוי שנפסקו, קבע בית המשפט המחוזי כי המועדים שבפסק הביניים מגדירים את מועדי ההפרה אך אינם גודרים את תקופת הנזקים שנגרמו לבעלי המקרקעין. באשר לתביעה שכנגד, נקבע כי הבורר לא שלל את זכותם של המבקשים להגישה (והיא אף הוגשה בפועל), אלא שהוא דחה אותה נוכח העובדה שכללה טענות הסותרות את פסק הביניים החלוט. אשר לסכום הפיצוי המוסכם, בית המשפט המחוזי הבהיר כי לא היה בו כדי לאיין את תביעת בעלי המקרקעין לפיצויים. בנוסף, בית המשפט המחוזי שלל את טענת ההתעלמות מראיות בהיותה סתמית וכללית. אשר לעילה של היעדר הנמקה, בית המשפט המחוזי דחה טענה זו תוך קביעה שאין בה מאום, וציין כי פסק הבורר מחזיק לא פחות מ-41 עמודים.

7.

כידוע, רשות ערעור על פסקי דין שעניינם אישור או ביטול של פסק בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה, והיא תינתן רק במקרים שבהם עולה שאלה בעלת היבט עקרוני-כללי החורג מעניינם המוגדר והפרטני של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות ערעורית משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605, 615 (2003); רע"א 6753/15 כהנמן נ' מרקוביץ , פסקה 8 (22.6.2017)]. המקרה דנן אינו מגלה עילה כלשהי למתן רשות ערעור. ראשית, אין בו כל שאלה עקרונית-כללית וכל כולו עוסק בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. שנית, לא הובהר ולא פורט מדוע נדרשת התערבות משיקולי צדק ואיזה עיוות דין עלול להיגרם אם לא יבוטל פסק הבורר. מכל מקום, גם לגופו של עניין, מקובלים עלי נימוקיו של בית המשפט המחוזי ואין כל עילה להתערב בהם.

8.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.