רע"א 8661/17 סעד רסולי נ. בנימין דקל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהפ"ב 62000-02-17, שניתן ביום 17.10.2017 על-ידי סגנית הנשיא י' שבח .

1.

בין הצדדים נתגלע סכסוך בעניין הסכם ניהול ופיקוח בפרויקט בנייה. בעקבות כך, ניהלו הצדדים הליך בוררות לפני הבוררת עו"ד ד"ר דליה אבן-להב מהמוסד לבוררות עסקית. בפסק הבוררות חויב המבקש לשלם למשיבים סכום בסך 45,000 דולר המהווים חלק מדמי הניהול על פי הסכם הניהול (להלן: החזר דמי הניהול ), וכן סכום בסך 400,000 ש"ח בתוספת מע"מ בגין הוצאותיהם (להלן: החזר ההוצאות ).

2.

המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות ובפיו שתי טענות מרכזיות: האחת, כי הבוררת לא הייתה רשאית לפסוק למשיבים סכום "חלקי" בגין החזר דמי הניהול, מכיוון שהשלב שבו הופסקו העבודות בפרויקט לא הצדיק תשלום כאמור, ומכיוון שהמשיבים לא עתרו לסעד "חלקי" חלופי; והשנייה, כי הבוררת לא הייתה רשאית לפסוק למשיבים החזר הוצאות מכיוון שהם לא תמכו את טענותיהם בנדון בראיות.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש. ראשית נדחתה טענתו בעניין החזר דמי הניהול, כאשר נקבע כי אין מחלוקת שבוצעו עבודות תשתית בפרויקט, וכי אלה מצדיקות תשלום יחסי חלקי. שנית נדחתה טענתו בעניין החזר ההוצאות, כאשר נקבע כי הגם שלא הונחה בפני הבוררת תשתית עובדתית לפסיקה הוצאות מדויקת, קביעתה כי המשיבים הוציאו הוצאות בקשר עם הפרויקט – כגון הוצאות שכירות, מים, חשמל, ארנונה, ציוד, נסיעות ועוד – היא קביעה עובדתית סבירה שאין עילה להתערב בה. הודגש, כי הליך הבוררות התנהל לפי כללי הבוררות של המוסד לבוררות עסקית, ולפיכך הבוררת לא הייתה קשורה בדין המהותי, בדיני הראיות ובסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט, ויכלה לפעול בדרך הנראית לה מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של חילוקי הדעות. בנסיבות אלה – ובפרט בשעה שהבוררת קבעה את שקבעה לאחר שנערכו לפניה חקירות ונטענו טענות – אין לומר כי קביעתה בדבר החזר ההוצאות מגלה פגם, כל שכן פגם המהווה עילת ביטול לפי אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. על רקע זה נדחתה בקשת הביטול שהגיש המבקש.

4.

מכאן בקשת רשות הערעור. הבקשה מתמקדת בשתי טענות מרכזיות, השונות במקצת מאלה שטען המבקש לפני בית המשפט המחוזי. ראשית טוען המבקש, כי פסק הבוררות ניתן ללא סמכות כנגד מי שלא היה צד לבוררות ולא היה מיוצג בה. טענה זו עניינה בכך שפסק הבוררות מטיל חיובים על חברת קוסמודילר בע"מ (להלן: החברה ), אשר המבקש והמשיב 1 הם מנהליה ובעלי מניותיה, אף על פי שהחברה לא הייתה צד להליך הבוררות. שנית שב המבקש על טענתו לפיה חיובו בתשלום החזר ההוצאות נקבע ללא שהונחה תשתית ראייתית מספקת לשם פסיקת הסכום. לצד טענות אלה מעלה המבקש טענות נוספות בבקשתו, ברם אלה לא נחזו להיות טענות מבוססות, ועל כן בהחלטתי מיום 13.12.2017 התבקשה תשובת המשיבים באופן ממוקד ביחס לשתי הטענות המפורטות מעלה בלבד.

5.

בתשובת המשיבים נטען תחילה כי פסק הבוררות אמנם מחייב לכאורה את החברה בחיובים שונים, למרות שאינה רשומה כבעלת דין "פורמלית" בפסק הבוררות, אלא שהדבר מעוגן בהסכמה דיונית שאליה הגיעו הצדדים, לפיה הגם שהחברה לא תהא מיוצגת בהליך הבוררות, היא תישא בתוצאותיו. המשיבים מבססים טענה זו על מסמכים שונים, לרבות מסמך הסכמות בין בעלי המניות בחברה עליו חתומים המבקש והמשיב 1, חלופת מיילים, והחלטה מבהירה שניתנה על-ידי הבוררות בנדון (נספחים ו-ז לתשובה). לטענת המשיבים, לנוכח ההסכמה הדיונית המבקש מושתק מלטעון כי הטלת החיובים על החברה אינה כדין. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי יש לדחות גם את טענות המבקש בכל הקשור לתשתית הראייתית שבהסתמך עליה בוססה קביעת הבוררת בעניין החזר ההוצאות, מאותן הסיבות שפורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

6.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע "רשות ערעור על פסקי דין שעניינם אישור או ביטול של פסק בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה, והיא תינתן רק במקרים שבהם עולה שאלה בעלת היבט עקרוני-כללי החורג מעניינם המוגדר והפרטני של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות ערעורית משיקולי צדק ומניעת עיוות דין" (רע"א 8309/17 יעקב ואלעזר אברהמי, חברה לבניין בע"מ נ' עו"ד שטרן אברהם , פסקה 7

(21.12.2017); רע"א 6753/15 כהנמן נ' מרקוביץ , פסקה 8 (22.6.2017)). כפי שאפרט, חוששני כי המקרה שלפני אינו עומד באמת מידה זו.

7.

ראשית, המבקש מנסה לשוות נופך עקרוני לקביעת הבוררת בעניין חיובה של החברה, כאילו קביעה זו מעוררת שאלה משפטית עקרונית בדבר תחולתו של פסק בוררות על מי שלא היה צד להליך הבוררות. לא כצעקתה. המדובר – לכל היותר – במחלוקת קונקרטית בין הצדדים, לגבי מהות ההסכמה הדיונית ביניהם בעניין תפקידה של החברה בהליך הבוררות. מחלוקת זו נטועה במסמכים ספציפיים הרלבנטיים למקרה זה בלבד. היא צפונה בהסכמות הקונקרטיות של הצדדים להליך, ואין למצוא בה כל היבט עקרוני-רוחבי. לכל היותר, השאלה המתעוררת, היא שאלת כוונת הצדדים באשר לתפקידה של החברה בהליך הספציפי; ואף אם הייתי תוהה על קנקנה של שאלה זו, ברי כי אין מדובר בשאלה בעלת היבט כללי, וברי כי אין מקום לבררה לראשונה במסגרת הליך של בקשת רשות ערעור לפני בית משפט זה, שהרי בחינתה עשויה לחייב בירור עובדתי בדבר הנסיבות שאפפו את ההסכמה הדיונית. אף לגופו של עניין, והדברים נאמרים באופן לכאורי בלבד, דומה שטענות המבקש אינן משכנעות, וממילא לא בנקל היה מקום להתערב בקביעת הבוררת בנדון, שהתבססה על היכרותה הקרובה את השתלשלות העניינים, נסיבות התיק, וההסכמה הדיונית.

8.

בדומה, גם שאלת התשתית העובדתית שעמדה לנגד הבוררת בבואה לקבוע את סכום החזר ההוצאות, וקביעתה את סכום החזר ההוצאות על דרך האומדנה, אינה מעוררת שאלה משפטית כללית או עקרונית. יתרה מכך, ניתנה למבקש אפשרות מלאה לשטוח את כלל טענותיו בהקשר זה לפני בית המשפט המחוזי, ואין הצדקה לבחון את אותן הטענות פעם נוספת לפני בית משפט זה. למעלה מן הצורך אציין כי קביעות בית המשפט המחוזי אף מקובלות עלי לגופן, ובפרט קביעתו כי לנוכח כללי ההתדיינות לפני המוסד לבוררות עסקית, שאומצו על ידי הצדדים דנן, לא הייתה מניעה מבחינת הבוררת לפסוק את סכום החזר ההוצאות כפי שפסקה.

9.

המקרה אינו מתאים אפוא לבירור נוסף לפני בית המשפט העליון. פועל יוצא הוא שבקשת רשות הערעור נדחית. משהתבקשה תשובה, המבקש יישא בהוצאות לטובת המשיבים, על הצד הנמוך, בסך של 3,500 ש"ח.