פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
5070/14
לפני:
כבוד השופט צ' זילברטל
המבקשת:
תייר בת חן
נ ג ד
המשיבים:
1. ד"ר אילנה זר
2. ביה"ח ע"ש הלל יפה
3. משרד הבריאות - מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על החלטתו של
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 44806-11-10
שניתנה ביום 26.6.2014 על ידי כב' השופטת אסתר דודקביץ
בשם המבקשת:
עו"ד משה גלעד
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת א' דודקביץ ) מיום 26.6.2014 בגדרה התקבלה בקשת המשיבים להארכת מועד להגשת הודעות לצדדים שלישיים.
1.
המבקשת, היא התובעת בת"א 44806-11-10, נולדה כפגה ביום 2.1.1986 בבית החולים הלל יפה בחדרה, (המשיב 2, להלן: הלל-יפה ). על-פי הנטען בבקשה, עם לידתה היא אושפזה במחלקת הפגים בהלל-יפה, ואובחנה כסובלת ממחלה ווסקולארית של הרשתית. בחודש מרץ 1986 בוצע למבקשת טיפול קריותרפיה על-ידי המשיבה 1 (להלן: הטיפול ), אך בתקופה שלאחר הטיפול מצבה של המבקשת הלך והחמיר, היא איבדה את ראייתה בעין שמאל ובעין ימין נותרו שרידי ראיה קלושים. יצוין, כי מהבקשה עולה כי לאחר הטיפול הרפואי בהלל-יפה, המבקשת הופנתה אל פרופ' יצחק בן-סירה, מומחה לרפואת עיניים (להלן: פרופ' בן-סירה ), ונבדקה על-ידו.
2.
ביום 23.11.2010 הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבים בטענה שהטיפול שקיבלה
היה רשלני וגרם לנזקי הראייה מהם היא סובלת. לתביעתה צירפה המבקשת את חוות דעתו הרפואית (בתחום העיניים) של פרופ' בן-סירה, אשר, כזכור, בדק את עיניה של המבקשת כמה חודשים לאחר לידתה.
המשיבים הגישו כתב הגנה מטעמם ביום 26.4.2011, אך רק ביום 14.5.2012 צירפו לו את חוות הדעת הנגדיות, ובהן חוות דעתו של פרופ' שאול מרין ז"ל, מומחה למחלות עיניים (להלן: פרופ'
מרין ), אשר נפטר בסמוך לאחר שהוגשה חוות דעתו.
משכך, ביום 15.5.2014 הגישו המשיבים חוות-דעת חדשה של מומחה בתחום העיניים, פרופ' בנימין מילר (להלן: פרופ' מילר ), וצירפו לה בקשה להארכת מועד להגשת הודעה לצדדים שלישיים. הצדדים השלישיים האמורים הם פרופ' בן-סירה, המרכז הרפואי בילינסון ושירותי בריאות כללית.
3.
המשיבים טענו בבקשתם כי רק לאחר שגובשה והושלמה חוות הדעת החלופית על-ידי פרופ' מילר, הם למדו כי קיימת להם טענה מבוססת נגד הצדדים השלישיים בגין התרשלותם בטיפול במבקשת, ומפנים לדברים הבאים המופיעים בחוות הדעת של פרופ' מילר:
"לדעתי שגו פרופ' בן סירא וצוותו מבי"ח בלינסון כאשר דחו טיפול בעין השמאלית, אשר בה הרשתית נפרדה. באותן שנים, הייתה כבר קיימת הטכנולוגיה לנתח רשתיות מופרדות על רקע של רטינופתיה של הפגות וייתכן מאד שניתוח מוקדם של העין השמאלית היה משנה את מהלך המחלה באותה עין ומותיר ראייה בה.
באשר לעין הימנית – לא ברורה לי הביקורת המאוחרת של פרופ' בן-סירה שכן התרשמותו, בזמן אמת, היתה שעין זו יציבה והמחלה בה נעצרה, וכי נראה שהראיה בה תהיה די טובה. בעת שהגב' תייר נבדקה ע"י פרופ' בן-סירה המחלה בעין ימין הייתה בשלב
III פלוס, ולא היתה כל מניעה, נוכח גישתו דהיום (שאני חולק עליה), לבצע בעצמו ו/או ליתן את ההנחיות הנדרשות, לביצוע טיפולי קריו נוספים" (עמ' 5-4 לחוות דעתו של פרופ' מילר).
בית משפט קמא נענה לבקשתם של המשיבים וקבע בהחלטתו מיום 26.6.2014 כי נוכח העובדות החדשות שהתגלו עם הגשת חוות הדעת של פרופ' מילר, יש להתיר למשיבים לשלוח הודעת צד ג' תוך שבעה ימים. כנגד החלטה זו מוגשת הבקשה דנא.
4.
בבקשה טוענת המבקשת כי העובדה שפרופ' בן-סירה בדק אותה בעבר הייתה ידועה למשיבים לאורך כל הדרך. אף-על-פי-כן, לדבריה, פרופ' מרין ז"ל, אשר הגיש את חוות הדעת הראשונה מטעם המשיבים לא הצביע על פגם או על רשלנות בטיפול של פרופ' בן-סירה במבקשת. על-כן, הימנעותם של המשיבים לשלוח הודעת צד ג', גם אם היא מבוססת לגישתם על טעות של מומחה או של פרקליט, אינה מצדיקה הארכת מועד, ובוודאי שלא הארכה כה משמעותית. המבקשת מוסיפה כי מותו המצער של פרופ' מרין ז"ל אינו יכול לשמש את המשיבים לעריכת "מקצה שיפורים" באופן ניהול הגנתם, וגם אינו יכול לזכות אותם ביתרונות דיוניים משמעותיים שהדין אינו מקנה להם. עוד נטען כי ההליכים בתיק מתמשכים שנים ארוכות, וכי הדבר נובע מהתנהלותם של המשיבים. צירופו של פרופ' בן-סירה כבעל דין בתביעה, עלולה להוביל לכך שהמבקשת תיאלץ להמציא חוות דעת חדשה. במצב דברים זה, ניהול התיק יחזור לנקודת ההתחלה, והמבקשת תינזק מכך באופן משמעותי.
5.
לאחר העיון הגעתי לכלל מסקנה כין דין הבקשה להידחות בלי שתתבקש תשובה.
אכן, תקנה 220(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) קובעת כי הודעה לצד השלישי תוגש בידי בעל הדין בתוך הזמן שנקבע להגשת כתב הגנתו. על-כן, כיוון שכתב הגנתם של המשיבים הוגש כבר ביום 26.4.2011, לכאורה היה עליהם לשלוח את ההודעות לצדדים שלישיים עד לתאריך זה.
אלא שלמעשה, ומבחינה מהותית , הגשת כתב הטענות מטעם המשיבים לא הושלמה עד לאחר שהגישו גם את חוות הדעת הרפואיות מטעמם. דברים אלו מתיישבים עם האמור בתקנה 127 לתקנות, הקובעת כי חוות דעת רפואית תצורף לכתבי טענותיו של בעל-דין. כלומר, חוות דעת של מומחה רפואי היא חלק בלתי נפרד מכתבי הטענות, ומשכך, הלכה למעשה אין לראות את יום הגשת כתב ההגנה עצמו, כשלא צורפה לו חוות דעת רפואית, כיום בו הסתיימה לאמיתו של דבר הגשת כתבי הטענות מטעם המשיבים. שותף אני לעמדתו של בית משפט קמא, לפיה כל עוד לא הוגשה חוות הדעת של פרופ' מילר (חלף חוות הדעת של פרופ' מרין ז"ל) הגנתם של המשיבים הייתה עדיין חסרה, ועל כן ראוי היה להתיר למשיבים לשלוח הודעה לצדדים שלישיים עם הגשתה.
לדידי גם אין לומר שהעובדה, שעד שנחתמה חוות דעתו של פרופ' מילר לא העלו המשיבים טענות כלפי פרופ' בן-סירה כצד שלישי, מבטאת טעות או מחדל מצדם. מטבעם של דברים, ההגנה המלאה מפני תובענה שכרוכים בה עניינים שברפואה מתגבשת רק לאחר שיש בידי הנתבע חוות דעת נגדית לחוות דעתו של התובע, ובענייני מומחיות בהחלט תתכנה דעות שונות של מומחים. העובדה שפרופ' מרין ז"ל לא סבר שיש מקום לייחס לפרופ' בן-סירה רשלנות בטיפול במבקשת, אינה בהכרח בגדר טעות או מחדל, והצורך בפניה למומחה חלופי נבע מכורח הנסיבות המצערות נוכח פטירת המומחה הראשון שאליו פנו המשיבים. בעניין זה אין לייחס למשיבים מחדל דיוני.
6.
באשר לטענת המבקשת לפיה אם יצורף פרופ' בן-סירה לתובענה כבעל דין, היא תאלץ, ככל הנראה, להגיש חוות דעת רפואית שתבוא במקום חוות דעתו, ובכך יתמשכו הליכי התביעה הממושכים ממילא – נראה שבעניין זה אין למבקשת אלא להלין על עצמה. המבקשת בחרה לצרף לתביעתה חוות דעת רפואית שנערכה על-ידי מי שהיה מעורב בטיפול בה סמוך לאחר לידתה, ולאחר הטיפול שניתן לה על-ידי הנתבעים בתביעה שהגישה. בכך נטלה המבקשת סיכון, והיה עליה לצפות את האפשרות שהמומחה מטעמה יהיה מעורב בסופו של יום בהליך כבעל דין (או כעד עובדתי), גם אם הוא לא נתבע על-ידה (זאת מעבר לסיכון, שהיה קיים בכל מקרה, שייטען כנגד משקל חוות דעת רפואית שניתנה על-ידי מי שגם נטל חלק בטיפול במבקשת).
7.
אכן, לא ניתן שלא לתהות מדוע חלפו פרקי זמן כה ממושכים בין מועד הגשת התביעה לבין מועד הגשת כתב ההגנה, בין מועד הגשת כתב ההגנה לבין מועד הגשת חוות דעתו של פרופ' מרין ז"ל, ובעיקר – בין מועד פטירתו של פרופ' מרין ז"ל (אוגוסט 2012) ועד להגשת חוות דעתו של פרופ' מילר. אלא שאין בכל אלה כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור בשיקול דעתו של בית משפט קמא להתיר למשיבים לשלוח הודעה לצד שלישי כאשר הגנתם לבסוף "התייצבה". על משיכת הזמן, ככל שאין לה הסבר מניח את הדעת, ניתן להגיב בדרך של פסיקת הוצאות, ואכן, בית המשפט המחוזי חייב את המשיבים בהוצאות הבקשה שהגישו, על-אף שהתקבלה.
נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ט בשבט התשע"ה (18.2.2015).
ש ו פ ט