רע"א 510/00 ח.רשף קבלנים (1990) בע"מ נ. אילנה ענבר

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ס. ג'ובראן) בתיק בר"ע 487/99 אשר דחה את בקשת המבקשת לבטל את החלטתו של כב' ראש ההוצל"פ בחיפה. בהחלטה זו, סירב ראש ההוצל"פ לבטל מימוש עיקול במסגרת צו לתפיסת כלי רכב מס' 25-325-18 (להלן - "הרכב") משדחה את טענת המבקשת לפיה היא בעלת הזכויות הקניניות ברכב, וכי אין לחברה החייבת, הנתונה להליכי הוצל"פ, כל זכויות בו.

2.נתתי דעתי לעיקרי הבקשה ובאתי לידי מסקנה כי יש לדחותה.

3.המשיבה פתחה בהליכי הוצל"פ כנגד חברת ח. רשף חברה קבלנית לעבודות צבע בע"מ (להלן - "החברה החייבת") ובמסגרת הליכים אלה הוטל עיקול וצו תפיסה על הרכב. מספר ימים לאחר הטלת צו התפיסה הוגשה בקשה לביטולו. הבקשה שהוגשה על ידי החברה המבקשת - "רשף קבלנים (1990) בע"מ" ולא על ידי החברה החייבת, על יסוד הטענה כי הרכב כלל אינו שייך לחברה החייבת ולכן לא ניתן לעקלו לצורך מימוש חובותיה. נטען עוד, כי הרכב רשום ברשות הרישוי על שם חב' לאומי ליסינג בע"מ (להלן - "חברת הליסינג") וכי לחייבת אין כל קשר עם רכב זה.

ראש ההוצל"פ דחה את הבקשה בקובעו כי הרכב אכן שייך לחברה החייבת אף כי רשום על שם חברת הליסינג.

4.המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי וטענה בפניו כי לחברה החייבת אין ולא היה כל קשר לרכב, אלא הקשר כולו התקיים בין המבקשת לבין חברת הליסינג במסגרת הלוואה שקבלה המבקשת ממנה ואשר להבטחתה שעבדה את הרכב לטובת החברה המלווה. עמדת המשיבה באותו ענין היתה כי יש מקום להרמת מסך ההתאגדות בין החברות המבקשת והחייבת משהן שייכות שתיהן לבעלים אחד הפועל במסגרתן כדי לחמוק מחובותיו הרבים ואין לייחס משמעות משפטית מכרעת לרישום הבעלות ברכב במשרד הרישוי על שם חב' הליסינג ולא על שם אחת מן החברות החייבת או המבקשת שכן יש לראות את הרישום כדקלרטיבי בלבד.

בית משפט קמא דחה את בקשת רשות הערעור במוצאו כי הרכב אכן שייך, לאמיתו של דבר, לחברה החייבת ולכן צו העיקול והתפיסה לגביו ניתן כדין. הוא הניח כי רישום הבעלות ברכב על שם חברת הליסינג במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי וכן קבע כי יש מקום להרים את מסך ההתאגדות בין החברה המבקשת לחברה החייבת ולראות את הרכב כשייך לישות כלכלית-עיסקית אחת הכוללת את שתי החברות הללו וזאת, בהתבססו על מספר מאפיינים עובדתיים התומכים במסקנה זו.

5.המבקשת פנתה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא. היא טוענת, ראשית, כי טעה בית משפט קמא כאשר הניח שהרכב משועבד להלוואה שקיבלה החברה החייבת, בעוד ההלוואה ניתנה למבקשת; כן טענה כי במישור העובדתי לא הוכח באורח נאות כי מדובר כאן במצב של ערבוב משאבים, הברחת נכסים ונסיונות הטעייה המהווים עילה להרמת מסך ההתאגדות בין החברה המבקשת לחברה החייבת.

6.אין מקום להתערבות בית משפט זה מטעמים אלה:

(א) המדובר לפנינו בבקשת רשות ערעור שניה. לאחר שהענין נדון והוכרע בפני ראש ההוצאה לפועל ובית המשפט המחוזי, הוא מצא דרכו לבית משפט זה בגלגול שלישי. על פי אמות המידה הנהוגות לעניננו, אין מדובר כאן בשאלות בעלות חשיבות חוקתית או בנושא שבו קימות החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר ואשר בו טרם נפסקה הלכה על ידי ערכאת ערעור גבוהה יותר, ואין כאן ענין בעל חשיבות ציבורית מיוחדת, או החורגת מגדר עניינם של הצדדים הישירים למחלוקת. יוצא, איפוא, כי לא מתקיימת בענייננו עילה מיוחדת המצדיקה התערבות בית משפט זה כערכאה הדנה בענין בגלגול שלישי. (השווה רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י ל(3) 123).

(ב) אולם גם לגופם של דברים אין מקום לסטות ממסקנות הערכאות דלמטה.

המחלוקת בענייננו נסבה על השאלה האם ניתן היה, בנסיבות הענין, לראות בחברה החייבת בעלת הקנין ברכב. הן בית משפט קמא והן ראש ההוצל"פ בחרו לבחון את הענין מבעד למעטה הפורמלי של רישום הרכב וטענות הקנין שהושמעו לגביו אל עבר המציאות האמיתית ומצאו כי ניתן לשייכו לחברה המבקשת ולחברה החייבת שלמעשה חד הם. ברישום הקנין ברכב על שם חברת הליסינג כפי שבוצע במשרד הרישוי לא ראו משום ראייה קונסטיטוטיבית לזכויות הקנין של חברה זו ברכב והדבר מתיישב עם הגישה הנוהגת בפסיקה לפיה רישום כזה עדיין מאפשר הוכחה כי הקנין מצוי בידי אדם אחר מזה הרשום. (בר אופיר, הוצאה לפועל, הליכים והלכות, חלק ראשון, עמ' 251 (מהד' רביעית 1996). יש, עם זאת, לציין כי בצד פסיקה הקובעת כי לרישום ערך דקלרטיבי בלבד (ע"א 492/64 לוי נ' רייס, פד"י יט(1) 586, 588 ואחרים), קיימת תהייה בפסיקה מאוחרת יותר אם אין לסטות מקביעה זו, ובענין זה טרם אמרה הפסיקה את מילתה האחרונה. (ע"א 782/86 חב' אוטובוסים מטאר אל קודס נ' מנהל מס ערך מוסף, פד"י מג(2) 564, 570-1).

אולם במקרה שלפנינו אין הכרח להיזקק להכרעה עקרונית בשאלה זו משהערכאות דלמטה נתנו הזדמנות למבקשת לקבל פסק דין הצהרתי בדבר בעלותה של חב' הליסינג ברכב והיו נכונים להשהות את הליכי המימוש לצורך כך, אולם לא נעשתה על ידי המבקשת כל פעולה בכיוון זה. יתר על כן, בטיעוניה של המבקשת בפנינו היא אומרת לא אחת ובהקשרים שונים כי הרכב שייך לה:

ראה למשל - עמ' 2 סעיף 4 וסעיף 5; עמ' 4 סעיף 11 לבקשת רשות הערעור.

יתר על כן, המבקשת מסבירה כי הרכב היה משועבד לבל"ל בע"מ לבטחון הלוואה שהיא קבלה מהבנק וגם בכך יש אינדיקציה לקיום זכויות קניניות שלה ברכב, שאלמלא כן לא יכלה לשעבדו. לכל אלה יש להוסיף כי הרכב היה בפועל בשמושו של מנהל החברה מר רשף, אליו הגיעו אנשי ההוצאה לפועל כדי לממש את הצו.

האם אין בכל אלה די על מנת להסיק כי לא הוכחה בעלות חב' הליסינג ברכב חרף הרישום על שמה במשרד הרישוי?

מכאן, פסע בית משפט קמא צעד אחד נוסף ובאמצעות עקרון "הרמת המסך" הגיע למסקנה כי החברה המבקשת והחברה המשיבה, שהן חברות קשורות שהוקמו ונוהלו בידי אותם בעלים, הן, למעשה, ישות כלכלית-עיסקית אחת וההפרדה ביניהן מלאכותית. מכך הסיק שהרכב הינו בבעלות אותו גוף עיסקי המורכב משתי החברות גם יחד אשר החברה החייבת נמנית עליו. אם כך, ניתן היה לממש את הרכב לתשלום חובותיה של החברה החייבת.

על הלכות הרמת המסך ביחס לאשכול חברות במקרים בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה לא חלקה המבקשת. היא חלקה בעיקר על התשתית העובדתית שהונחה על ידי בית משפט קמא והמסקנות שהוסקו ממנה לפיהן יש להרים את המסך בין שתי החברות ולראותן כאחת.

עיון לגופם של הממצאים שנקבעו בידי בית משפט קמא מצביע על כך שנמצאו מאפיינים עובדתיים רבים המצביעים על כך ששתי החברות - החברה החייבת והחברה המבקשת - התנהלו, לאמיתו של דבר, כגוף אחד והאבחנה ביניהן היתה מלאכותית ועקרה במציאות העיסקית היומיומית. כך נמצא כי הבעלים והמנהל של שתי החברות שבידיו הוחזק הרכב עובר לתפיסתו נהג להקים מספר חברות שלא נמצא להן רציונל כלכלי אמיתי מלבד הרצון להעזר במסגרתן המשפטית כדי לכלכל את תשלומי חובותיו לנושים.

ומוסיף בית המשפט וקובע:

"ממסכת העובדות ניתן לומר כי מנהלן של שתי החברות הקים מספר חברות אשר פרטיהן דומים וכתובתן זהה, ואפשר שנהג כך על מנת שיוכל להתחמק מתשלום חובות לנושים וערבב נכסים בין החברות בכדי לכוון אותן לצרכיו. מצב מעין זה מצריך סטייה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת והרמת מסך ההתאגדות לשם הצצה אל עבר הישויות "האמיתיות" הפועלות מאחוריו".

בממצאים העובדתיים שנקבעו אין מקום להתערב ועליהם יושם בדרך ראויה הדין הנוהג במועד הרלבנטי, כפי שהוכר בהלכה הפסוקה.

אכן,

"הרמת המסך מוכרת ואפשרית בהיקף זה או אחר, הכל לפי טיבו של הענין, הן כדי למנוע מבעלי מניות בחברה או מהחברה כתאגיד ניצול ההפרדה שביניהם להשגת מטרה לא כשרה, הכרוכה ממילא בפגיעה בזולת, בקיפוחו או בהסבת נזק לו, והן לשם "עשיית הצדק, והיושר ושמירה על טובת הציבור."

(ע"א 4606/90 מוברמן נ' תלמר בע"מ, פד"י מו(5) 353, 362).

(השווה א. חביב-סגל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, כרך א', עמ' 252, 260 ואילך; י. כהן, דיני חברות, כרך א', עמ' 224, 245; ע"א 478/74 נהר בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י ל(3) 706, 712; ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פד"י מד(4) 847, 857).

לאור האמור, אין להתערב במסקנה כי החברה המבקשת והחברה חייבת הינן חברות קשורות אשר בנסיבות הענין ראוי להרים את המסך ולראותן כישות כלכלית-עיסקית אחת. מכאן גם ניתן לראות את הרכב כרכב שהוא קניינה של החברה החייבת ולהכשיר את העיקול וצו התפיסה שניתן לגביו לצורך מימוש חובותיה של החברה החייבת.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה את הוצאות הבקשה בסך 5,000 ש"ח.