רע"א 5127/06 נעאגה עמרן נ. האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסי ההקדש גליציה

1.זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 9158/06 ( כב' השופטים ד' חשין, מ' דרורי וח' בן עמי) מיום 25.5.06, שלפיו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים בת"א 6242/03 (השופט ר' שטראוס) מיום 13.2.06.

2.ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: המשיב מנהל את נכסי הקדש גליציה המוקנים לו על פי סעיף 5 לחוק הסדרי משפט ומינהל [נוסח משולב] תש"ל – 1970, ואשר היו מוקנים בעבר לממונה הירדני על רכוש האויב. הממונה הירדני השכיר בזמנו לאביו של המבקש בניין ברחוב אלעומרי 16 בעיר העתיקה בירושלים המורכב מ-4 דירות, ולאב היה מעמד של דייר מוגן בבניין. האב גר עם משפחתו באחת הדירות ואת היתר השכיר. האב נפטר בשנת 2000 (להלן: המנוח ). המשיב הגיש תביעה בבית משפט השלום לחייב את המבקש לסלק את ידו מהדירה בה התגורר המנוח בבניין ולהצהיר כי זכות הדיירות המוגנת של המנוח בבניין פקעה עם פטירתו. המבקש טען מצידו כי עם מות אביו עברה זכות הדיירות המוגנת אליו, שכן התקיימו בו תנאי "הירושה" על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: החוק ).

בית משפט השלום קבע כי יש להכריע בפלוגתאות עובדתיות האלה: האם התגורר המבקש עם אביו עובר למותו והאם היתה למבקש דירה אחרת בעת מות אביו.

3.בית משפט השלום קבע כי המבקש לא גר עם אביו בנכס עובר למותו, אלא בבית חנינה, וכי היתה לו דירה אחרת למגורים בעת מות אביו. לפיכך נקבע כי המבקש לא הוכיח את זכותו להיות דייר מוגן לאחר מות אביו, בהתאם לסעיף 20(ב) סיפא לחוק. ואולם, בית המשפט קבע כי בחינת חוזה השכירות מובילה למסקנה אחרת, שכן מטרת שכירות הבניין היתה "לשכירות והשכרה", ומששימש חלקו הארי של הבניין את המנוח להפקת הכנסה מדמי השכירות יש לראות בבניין שהושכר "בית עסק" ולא "דירה". על פי סעיף 23 לחוק, משנפטר דייר של בית עסק ובאין בן זוג, יהיו ילדיו לדיירים מוגנים, בתנאי שימשיכו לנהל את העסק וכך נוהג המבקש. בית המשפט קבע כי אמנם הטענה כי הבניין הוא "בית עסק" לא נטענה על ידי המבקש כדבעי ולא נכללה במסגרת הפלוגתאות העובדתיות שהוגדרו, ואולם משמדובר בסוגיה משפטית המבוססת על עובדות שאין הצדדים חלוקים עליהן, סבר כי הוא רשאי לפסוק בסוגיה. לאור המסקנה אליה הגיע כי המבקש הוא דייר מוגן בבניין שהושכר כבית עסק, דחה בית משפט השלום את התביעה.

המשיב הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי ובו טען בעיקר כי בית משפט השלום חרג מהמסגרת הדיונית שקבע ובכך קופחו זכויותיו, שכן לא ניתנה לו הזדמנות להעלות טענות כנגד העילה החדשה של המשכיות המשיב בניהול הבניין כ"בית עסק".

4.בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. בית המשפט קבע, כי הדרך בה נקט בית משפט השלום חורגת מהעיקרון שלפיו אין בית המשפט נוטל בדרך כלל חלק בטיעוני בעלי הדין ואין הוא קובע להם כיצד ינהלו המשפט. עוד קבע כי הדיון בבית משפט השלום התמקד בפלוגתאות אותן הגדיר וכך גם סיכומי הצדדים. פסק הדין בחלקו הראשון דן ומכריע בפלוגתאות שהוגדרו, ואולם החלק השני, שהוא פרי יוזמת בית משפט, אינו מתיישב עם הדרך בה על בית המשפט לילך, שכן היה עליו לפסוק לפי הפלוגתאות שהוגדרו, ואם סבר בית המשפט כי יש להרחיב את היריעה ולדון בנושא נוסף, היה עליו לזמן את הצדדים ולאפשר להם לטעון בעניין ולהביא ראיות. לגופו של עניין, ספק היה בעיני בית המשפט המחוזי אם מסקנת בית משפט השלום כי הבניין נחשב "בית עסק" נכונה לאור הגדרות החוק ולפיהן, בין היתר, "בית עסק" מוגדר כ"מושכר שאינו דירה". לאור האמור לעיל קבע בית המשפט כי על המבקש לסלק ידו מהדירה בה גר המנוח בשעתו. כן הוצהר, כי זכות הדיירות המוגנת של המנוח בבניין פקעה עם מותו. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

5.המבקש טוען כי בבקשתו עולות סוגיות המצדיקות מתן רשות ערעור. לטענתו, כבר בכתב התביעה עצמו נטענו עובדות מפורשות מכוחן עולה כי למבקש זכות כדייר מוגן בבית עסק. לפיכך, העובדה שהוגדרו פלוגתאות, אין בה כדי למנוע מבית המשפט להכריע בעילה אחרת העולה מכתב התביעה ומחומר הראיות, וכך עשה בית משפט השלום. עוד טוען הוא כי קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה "דירה" אינה יכולה לשמש "בית עסק", בטעות יסודה. המבקש מפנה להסכם שכירות משנת 1989 שלפיו השכיר לו המנוח את הבניין, ומבקש למצוא בו אסמכתא לכך כי מכל מקום הינו דייר מוגן בבניין.

6.כללי סדר-הדין נקבעו לצורך ייעול הליכי יישובם של הסכסוכים המובאים בפני בתי-המשפט ולצורך יישום עקרונות ההליך האדברסרי. החלטות בית-המשפט בשאלות של ניהול הדיון משקפות איפוא הכרעה בניגוד הנוצר לעתים בין הצורך להקפיד על קיום כללים אלו, לבין ההכרח לקדם את הליך חשיפת האמת בסכסוך הקונקרטי (ראו: רע"א 5491/01 ארליך נ' ציון חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נו(2) 871, 874-875).

7.השאלה שעומדת לדיון בבקשה זו היא האם יכול היה בית משפט השלום לדון מיוזמתו בסוגיה שלא היתה ברשימת הפלוגתאות שהוגדרו בישיבת קדם המשפט כ"פלוגתאות העובדתיות היחידות שיידונו במשפט". הלכה היא כי משקבעו הצדדים את רשימת הפלוגתאות העומדות לדיון, גודרת רשימה זו את הסוגיות שבהן ידון בית המשפט ואין להרחיב את הדיון לשאלות משולבות של עובדה ומשפט, שלא נכללו באותה רשימה, אלא אם כן, הביע בעל הדין שכנגד, במפורש או מכללא, את הסכמתו לנהל את המשפט בחריגה ממה שהוגדר ברשימה (ראו ע"א 1270/02 עיריית רמת-גן נ' מנחמי בוני מגדלי דוד רמת-גן בע"מ , פ"ד נח(2) 7, 10-11 והאסמכתאות שם). הסכמה כזאת אינה קיימת במקרה שלפנינו, שכן, כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כשניסה בא כח המבקש להזכיר במהלך הדיון את עילת הדיירות המוגנת מכח סעיף 23(ב) לחוק, התנגד המשיב לשינוי החזית. כאמור, תפקידו של בית המשפט הינו לפסוק במחלוקת בין הצדדים, כפי שהללו רואים אותה, וככלל אין זה מתפקידו ליצור מחלוקת חדשה ולהכריע בה (ראו: ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ ואח' נ' גד לויטין , פ"ד מו(3), 617, עמ' 625-626). אם סבר בית המשפט כי מן הצדק ולשם חשיפת האמת יש לדון בסוגיה החדשה של המשכיות המשיב בניהול הבניין כ"בית עסק", הרי שהיה מקום כי יידע את הצדדים במפורש בעניין ויאפשר להם לטעון בסוגיה בטרם יכריע בה.

8.למסקנה זו הגעתי מבלי להכריע בשאלה האם ניתן לראות בבניין בו משכירים דירות "בית עסק", אם לאו. שאלה זו תתברר בבוא העת. אף לא מצאתי לנכון להתייחס להסכם אליו הפנה המבקש, שכן לא הוברר די הצורך האם הסכם זה היה בפני הערכאות דלמטה ואם לא, מדוע לא ביקש בזמנו לצרפו. מכל מקום, בקשת המבקש לצרף את ההסכם הוגשה רק כבדרך אגב וללא נימוקים מספקים, וממילא אין מקום לדון לראשונה בערכאה זו בהסכם ובמשמעויותיו.

בנסיבות אלה הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.