רע"א 5152/01נתן שלזינגר נ. נתיב השיירה - מושב עובדים התיישבות בע"מ

המשיב, אגודה שיתופית (להלן: המושב), הגיש כנגד המבקש, חבר האגודה, תביעה לתשלום כספים בגין חובות שונים שנרשמו בכרטיסו של המבקש. התביעה נדונה בפני בורר שמונה על-ידי רשם האגודות השיתופיות. הבורר חייב את המבקש בתשלום אך מקצת מן הסכומים שנתבעו על-ידי המושב. המושב ערער על החלטת הבורר בפני רשם האגודות השיתופיות, והרשם אישר את החלטת הבורר לאחר שהתערב בתוכנה והגדיל את הסכום שהיה על המבקש לשלם.

משלא שילם המבקש את חובו למושב, פנה המושב למשקם, בהתאם לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב1992- (להלן: חוק ההסדרים). במסגרת הליך זה תמך המבקש בהחלטת הרשם.

משניתן פסק חלקי של המשקם, הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשה לביטול הפסק או, לחלופין, בקשה לתיקונו. טענת המבקש הייתה, כי פסק המשקם נגוע בטעות שהיא גלויה על-פני הפסק - ומקימה עילה לביטולו - וזאת משום שהמשקם לא היה ער לעובדה שתביעת המושב הוגשה במהלך חודש יוני 1989, כך שיכולה הייתה להתייחס אך ורק ליתרת חובו של המבקש נכון לחודש מאי 1989; ובכך שקבע את חובו של המבקש למושב נכון לתאריך 30.6.89. עוד טען המבקש, כי המשקם חרג מסמכותו כאשר התערב בהחלטת רשם האגודות השיתופיות, שכן למשקם אין סמכות לבטל, לתקן או לפרש את החלטות רשם האגודות השיתופיות.

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה להתערבות בפסק המשקם. לעניין סמכותו של המשקם להתערב בהחלטת רשם האגודות השיתופיות קבע בית-המשפט המחוזי בהחלטתו כך:

כפי שעולה מהחלטת המשקם, [המבקש] עצמו פנה אל המשקם בעתירה לפרש את החלטת [רשם האגודות השיתופיות]. פניה זו היתה במסגרת סעיף 9(א)(1) לחוק ההסדרים כחלק מתהליך הסדרת חובו של [המבקש]. יצוין, שלא נדרש הסכם בוררות כדי להקנות סמכות למשקם, אלא די בפנייתו של "גורם חקלאי".

...

יצוין, כי הפניה של [המבקש] לא היתה סתמית. בבקשתו ... שהוגשה למשקם, שכותרתה "אי ביצוע נאות של פסק המשקם", סוקר [המבקש] את העובדות ונכנס לשאלות מהותיות

ביחס לחישובי הבורר ו[רשם האגודות השיתופיות], וביישומם על-ידי המושב. [המבקש] לא הסתפק רק בבקשה לביצוע פסק הרשם, אלא נדרש לעומקן של טענות, ובכך פתח למעשה מחדש את הדיון בטענות אלו ואחרות הקשורות לעצם הסכסוך עם המושב ... לאחר מתן ההחלטה לא עשה [המבקש] דבר לביטולה וגם בכך יש משום הסכמה לסמכותו של המשקם. בנסיבות אלה נראה, כי [המבקש] מנוע כיום מלטעון להעדר סמכותו של המשקם.

[ההדגשות במקור]

ואילו ביחס לטענת המבקש לקיומה של טעות גלויה על-פני הפסק, המצדיקה התערבות בפסק המשקם, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא ניתן לומר כי פסק המשקם כולל טעות שכזו, המוגדרת כטעות העולה מקביעות הפסק בלבד, מבלי להידרש למסמכים או ראיות חיצוניות כלשהן. בין היתר ציין בית-המשפט המחוזי, כי "לאור קיומו של פרוטוקול מיום 30.7.89 אשר צורף על-ידי המושב, המעיד על כוונת הצדדים לכלול בתביעה שנדונה בפני הבורר כל מחלוקת הנוגעת לעניינם ... עד לתאריך 30.6.89 ... הרי שאין מדובר בטעות גלויה על-פני הפסק".

לאחר שניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי, הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בקשה לתיקון טעות סופר לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- (להלן: חוק בתי המשפט). טענת המבקש הייתה, כי בית-המשפט המחוזי טעה, ראשית, בסוברו כי המבקש הוא שפנה ראשון למשקם, אף שלמעשה המושב היה זה שפנה ראשון למשקם; ושנית, בכך שבית-המשפט המחוזי ציין בסעיף מסוים בהחלטתו, כי עיין בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני הבורר בתאריך 8.4.89, בעוד שלמעשה עיין בית-המשפט המחוזי בפרוטוקול מתאריך 4.8.89. המבקש טען בהקשר זה, כי לטעות ברישום התאריכים משמעות רבה, מן הטעם שבפרוטוקול המדובר בוטלה ההסכמה שאוזכרה בפרוטוקול מתאריך 30.7.89; ולהסכמה אחרונה זו התייחס בית-המשפט המחוזי בדחותו את טענת המבקש לחוסר סמכות של המשקם.

בקשת המבקש לתיקון טעות סופר נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, שקבע כי המבקש עותר להכנסת תיקונים מהותיים בהחלטה, ועל-כן עליו להגיש ערעור עליה.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור. בגדרי הבקשה, שהוכתרה כבקשה למתן רשות ערעור על שתי החלטותיו של בית-המשפט המחוזי, חזר המבקש אך על טענותיו במסגרת הבקשה לתיקון טעות סופר. המבקש הטעים, כי מכוח סעיף 81(א) הנ"ל, על בית-המשפט המחוזי היה לתקן את החלטתו הראשונה, ולהפוך את מסקנותיו המשפטיות.

מנגד, המושב תמך בהחלטותיו של בית-המשפט המחוזי.

דין הבקשה להידחות.

כאמור, טענתו היחידה של המבקש הייתה, כי בהחלטות בית-המשפט המחוזי נפלו שתי טעויות לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, שיש לתקן בעקבותיהן את המסקנות שאליהן הגיע בית-המשפט המחוזי. אלא שכידוע, "טעות" לצורך סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט הוגדרה בסעיף כ"טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". המאפיין טעויות אלו הוא, שבעקבות תיקונן לא נדרש השופט, שבהחלטתו נפלה הטעות, לקיים דיון ענייני בהשלכת התיקונים על מסקנותיו. ואילו המבקש טוען, כי מסקנות בית-המשפט המחוזי שגויות לגופן. נמצא, כי למעשה המבקש אינו עותר לתיקון טעויות סופר, אלא טעויות מהותיות ובדין נדחתה בקשתו לתיקונן לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. על המבקש מוטל היה לתקוף את החלטת בית-המשפט המחוזי בהליך ערעורי.

מעבר לדרוש, ואף שפורמאלית המבקש לא פירט את טענותיו כלפי החלטתו הראשונה של בית-המשפט המחוזי, יוער, כי אין מקום למתן רשות ערעור אף על החלטתו הראשונה של בית-המשפט המחוזי. החלטה זו מתייחסת למקרה המיוחד של המבקש, וטענות המבקש כנגד פסק המשקם, שהועלו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אינן מגלות עילה המצדיקה מתן רשות לדיון בעניינו של המבקש בגלגול נוסף.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח.