רע"א 5200-24 רע"א 5200-24

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.5.2024 (ע"א 36388-05-23, השופטים מ' בר-עם, ח' מרים-לומפ ו-א' נחלון). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 24.4.2023 (תפ"ם 24996-01-23, השופטת מ' בנקי).

2.מקורה של הבקשה שבפני בסכסוך הנוגע לנכס המצוי בירושלים (להלן: הנכס). המבקש החל לשכור את הנכס מהמשיב, האפוטרופוס הכללי, לפני למעלה מעשור, והוא מפעיל בו בית קפה.

3.ביום 10.1.2022 נחתם בין הצדדים הסכם השכירות האחרון, שקבע כי תקופת השכירות בנכס תסתיים ביום 31.12.2022 (להלן: הסכם השכירות או ההסכם). ההסכם כלל אפשרות להארכתה של תקופת השכירות ב-12 חודשים נוספים, בכפוף להסכמת המשיב ולעמידה בתנאים נוספים. עוד יש לציין, כי ההסכם כלל מספר הוראות שאסרו על ביצוע שינויים בנכס ללא אישור מראש של המשיב בכתב, וכן נכללה בו הוראה לפיה כל צד יהא רשאי לסיים את השכירות בהתראה של 60 ימים מראש (להלן: הוראת סיום תקופת השכירות).

4.ביום 9.1.2023 הגיש המשיב לבית משפט השלום תביעה לפינוי מושכר, לצורך סילוק ידו של המבקש מהנכס. המשיב טען כי המבקש הפר את הוראותיו של הסכם השכירות הפרה יסודית, בכך שביצע בנכס עבודות בניה נרחבות מבלי שקיבל לדבר אישור. בכתב התביעה נטען כי נשלחו למבקש מספר מכתבי דרישה לפינוי הנכס (הראשון מביניהם כבר ביום 11.7.2022, כמעט שישה חודשים טרם הגשת התביעה), אלא שהמבקש מסרב לפנותו. המשיב הוסיף וטען כי ממילא, בהתאם להוראות ההסכם ואף ללא כל הפרה, היה על המבקש לפנות את הנכס בחלוף 60 ימים ממכתב ההתראה הראשון שנשלח אליו.

5.בכתב ההגנה שהוגש ביום 6.3.2023 טען המבקש כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת היעדר עילה, היעדר יריבות וכן בשל חוסר תום ליבו הנטען של המשיב. עוד טען המבקש כי נוכח מורכבותה של מערכת היחסים בין הצדדים, תביעתו של המשיב אינה מתאימה להתברר במתכונת המהירה של "תביעה לפינוי מושכר", אלא שיש להעבירה למסלול דיון רגיל (ראו: תקנות 78(א)(2) ו-78(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). לגופם של דברים, המבקש לא חלק על כך שביצע עבודות שונות בנכס, אך טען, בעיקרו של דבר, כי אלו היו הכרחיות לצורך שמירה עליו, וכי הן אף בוצעו בידיעתו המלאה של המשיב ובאישורו. עוד טען המבקש כי באף אחד ממכתבי הדרישה שנשלחו אליו, המשיב לא ציין במפורש את הוראת סיום תקופת השכירות ואף לא קבע מועד פינוי בתוך 60 ימים, ועל כן לא ניתן להסתמך עליהם לצורך סיומה של תקופת השכירות.

6.ביום 30.3.2023 התקיים דיון בתביעה, ובו נחקרו הצדדים. המבקש הודה, בין היתר, בכך שביצע עבודות מקיפות בנכס מבלי שקיבל את אישורו של המשיב. יצוין כי נציגו של המשיב הוסיף כי בשלב מסוים סוכם שהמבקש ישלים את העבודות שבהן החל ללא אישור, אך בפועל העבודות שבוצעו חרגו מן ההסכמה.

7.ביום 24.4.2023 קיבל בית משפט השלום את התביעה. בית משפט השלום קבע, בעיקרו של דבר, כי המבקש הפר את הסכם השכירות הפרה יסודית בכך שביצע בנכס עבודות בהיקף נרחב ללא אישורו של המשיב ובניגוד להוראותיו. הפרה זו, כך קבע בית משפט השלום, מצדיקה להעניק למשיב סעד של פינוי. בית משפט השלום דחה את טענותיו של המבקש באשר לכך שלא קיבל הודעה על סיום תקופת השכירות, והוסיף כי ממילא יש לראות בהגשת התביעה כהודעה מוקדמת על פינוי. בית משפט השלום קבע עוד כי נסיבותיו של המקרה מתאימות לניהול ההליך כ"תביעה לפינוי מושכר", המאופיינת במתכונת של דיון מהיר, וכי אין מקום להעבירו למסלול של דיון רגיל. בהקשר זה התייחס בית משפט השלום להתנהלותו של המבקש, ובין היתר לכך שהפר הוראות נוספות של הסכם השכירות. בהמשך לכך הורה בית משפט השלום על פינויו של המבקש מהנכס בתוך 21 ימים וכן פסק לטובת המשיב הוצאות בסך של 15,000 שקלים.

8.ביום 15.5.2023 הגיש המבקש ערעור על כך לבית המשפט המחוזי ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום. ביום 15.5.2023 הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין, וביום 30.5.2023, לאחר שעיין בתגובתו של המשיב, הורה על עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. המבקש חזר בערעור, בעיקרו של דבר, על טענותיו כפי שהובאו בפני בית משפט השלום. המבקש טען כי העדויות בהליך מלמדות על כך שלא הפר את הסכם השכירות. בהקשר זה נטען, בין השאר, כי עיקר העבודות שביצע בנכס אושרו בסופו של דבר על-ידי המשיב, אף שלא ניתנה ביחס אליהן הסכמה שלו מראש. המבקש הוסיף וטען כי שגה בית משפט השלום בקבעו שכתב התביעה יכול לשמש כהודעה מוקדמת על פינוי. כן טען המבקש כי שגה בית משפט השלום בכך שלא הורה על העברת התביעה למסלול של דיון רגיל, בשים לב למחלוקות שונות שהתעוררו בין הצדדים, ואשר לצורך הכרעה בהן, כך לשיטתו, היה מקום לשמוע עדים נוספים.

9.בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקבעו כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט השלום המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. בית המשפט המחוזי הוסיף, למעלה מן הצורך, כי הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום בכל הנוגע להפרתו של הסכם השכירות על-ידי המבקש מעוגנים היטב בחומר הראיות. עוד העיר בית המשפט המחוזי, כי ממילא היה על המבקש לפנות את הנכס בחלוף 60 ימים מדרישת המשיב לפינוי, אשר הופיעה כבר במכתבו מיום 18.8.2022, כמו גם בכתב התביעה. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי בצדק דן בית משפט השלום בתביעה במתכונת שבה הוגשה.

10.הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והמבקש חוזר בה על טענותיו. המבקש מוסיף כי לשיטתו המקרה דנן מעורר שאלות עקרוניות הנוגעות, בין היתר, להתאמתו של סדר הדין שנבחר לניהול התביעה. בצדה של בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

11.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות, אף מבלי להידרש לתשובה. זאת, משום שאינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו, למשל: רע"א 3133/22 בר נ' פרושינסקי, פסקה 8 (2.6.2022)). חרף ניסיונו של המבקש לשוות כסות עקרונית לבקשתו, לא התרשמתי כי היא מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, ולאמיתו של דבר היא ממוקדת כל כולה בממצאי עובדה. כמו כן, טענותיו של המבקש נבחנו ונדונו על-ידי הערכאות הקודמות ולא מצאתי כי נפל פגם בהכרעותיהן העלול לגרום לו לעיוות דין.

12.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.