רע"א 5201/99 שאול לוי נ. עו'ד אברהם ע. מקליס

המשיבים (להלן: עורכי-הדין) יצגו את המבקש בתביעה משפטית שהתנהלה כנגדו בבית-משפט השלום בגין הפרת זכרון-דברים. בין הצדדים לתביעה זו נחתם הסכם פשרה, לפיו ישלם המבקש לתובע סך של 10,000 ש"ח. לאחר שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק-דין, הגיש המבקש בקשה לביטולו, בטענה שלא ידע מה תוכנו של המסמך עליו הוא חותם. בית-משפט השלום דחה את הבקשה לביטול ההסכם בקובעו, כי המבקש נכח בדיון בו נדון הסכם הפשרה, וחתם עליו לאחר שהוסבר לו תוכנו.

המבקש תבע את עורכי-הדין בבית-משפט השלום בפתח-תקוה, בטענה שגרמו לו נזקים, שכן לא הסבירו לו את תוכנו של הסכם הפשרה ואת משמעותו עבורו. בית-משפט השלום דחה את התביעה לאחר שהוכח בפניו, כי המבקש הבין היטב את תוכן ההסכם, וכי שקול-הדעת שהפעילו עורכי-הדין בעריכת הסכם הפשרה היה נכון וסביר.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים יהושע גרוס, אסתר קובו ומיכל רובינשטיין) דחה את ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-משפט השלום, באמצו את ממצאיו של בית-משפט השלום, ובקבעו כי תוכן הסכם הפשרה אכן היה נהיר למבקש בטרם חתם עליו.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגשה בקשת הרשות לערער שבפניי, בגדרה חוזר המבקש וטוען, כי עורכי-הדין הטעו אותו, לא הסבירו לו את תוכן הסכם הפשרה ומשמעותו, וגרמו לו נזקים עקב כך.

דין הבקשה להידחות.

המבקש לא הצביע על שאלה משפטית חשובה שעולה בעניינו, אשר יש בה להצדיק ערעור על פסק-דין שניתן בערעור. טענותיו של המבקש הן עובדתיות, וככאלו, הן נדונו והוכרעו על-ידי שתי הערכאות דלמטה. לא מצאתי עילה להתערבות בית-משפט זה בהכרעות עובדתיות אלו של בתי-המשפט שדנו בעניינו של המבקש.

אשר-על-כן, בקשת הרשות לערער נדחית.