רע"א 521/08 ישראל אייזנשטיין נ. דוד אמינוף

1.בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו נתקבל ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום.

ואלה עיקרי העובדות: בשנת 1978 שכרו המבקשים מהמשיבים, בשכירות מוגנת, חנות ברחוב יפו בירושלים למטרת ניהול עסק של אופטיקה. בעלי הבית (המשיבים) הסכימו להתיר למבקשים להשכיר את החנות בשכירות משנה משך עשר השנים מ-1988 עד 1998, אולם סירבו לבקשתם להמשיך בהשכרת המשנה לאחר שנה זו. על אף זאת לא שבו המבקשים להחזיק במושכר, המשיכו להשכירו בשכירות משנה ואף נמנעו מתשלום שכר דירה משך שמונה חודשים. נוכח זאת פנו המשיבים בתביעה לבית משפט השלום לפינוי המבקשים מהמושכר ולחיוב בתשלום דמי שימוש ראויים.

בפסק הדין קבע בית משפט השלום, כי המשיבים לא הוכיחו את טענותיהם לעניין אי תשלום שכר הדירה ונטישת המושכר, אולם הם הוכיחו כי המבקשים אכן הרשו השימוש במושכר לאחרים, ובכך קמה נגדם עילת הפינוי. על אף זאת, החליט בית משפט השלום כי המבקשים זכאים לסעד מן הצדק שבסעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב, בכפוף לפיצוי המשיבים בסכום של 15,000 ש"ח.

2.המשיבים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים, וערעורם נתקבל. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, כי סעד מן הצדק לפי סעיף 132(א) לחוק "יוענק במשורה במקרים שבהם גוברים השיקולים למתן סעד מן הצדק על ההגנה הסטאטוטורית שהוענקה לקניינו של המשכיר". בקביעה זו נסמך בית המשפט קמא על פסיקת בית המשפט העליון בשורת פסקי דין (ראו, למשל, רע"א 6842/92 שום נ' קלמן , פ"ד נב(2) 625; ע"א 88/81 אלסחורי נ' מזרחי , פ"ד לז(3) 309). נקבע, כי ממצאי העובדה כפי שהוכחו בערכאה הדיונית, לא הניחו מקום או הצדקה למתן הסעד מן הצדק למבקשים.

על אף סירובם של בעלי המושכר, המשיבים, המשיכו המבקשים להרשות לאחרים שימוש מסחרי יחודי במושכר תקופה העולה על שנה וחצי. במהלך אותה התקופה החזיקו המבקשים בחנות אחרת לעיסוקם שלהם באופטיקה. המדובר בהפרה ממושכת ומודעת שהפרו המבקשים את תנאי השכירות המוגנת, ולא בשגגה שבתום לב.

בנסיבות דברים אלה, כך נפסק בערעור, לא היה מקום להעניק למבקשים את הסעד מן הצדק שבס"ק 132(א) לחוק.

3.בפנינו עותרים המבקשים לרשות לערער לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתם, נמצאות בענייננו "פרשנויות סותרות של שתי ערכאות שיפוטיות בנוגע לתחולתו של סעד מן הצדק בעילת פינוי על פי החוק, כאשר בפנינו מסכת עובדתית אחת שהוכרעה באופן חד משמעי על ידי הערכאה הראשונה".

לאחר עיון בבקשה על נספחיה, החלטתי לדחותה מבלי לבקש את תגובת המשיבים.

אכן, המסכת העובדתית נתבררה ונתלבנה כדבעי בפסק דינו המפורט של בית משפט השלום, ובית המשפט המחוזי סמך עליה ידיו במלואה. המסקנות השונות אליהן הגיעו הערכאות קמא נובעות מדרך יישום מבחני הפסיקה כפי שנקבעו לעניין הנסיבות בהן יוענק סעד מן הצדק על פי סעיף 132(א) לחוק.

ערכאת הערעור מצאה, כי בית משפט השלום נקט באמת מידה מרחיבה במתן הסעד מן הצדק מעבר לכימות ולאיזון הראויים לעניין סעד חריג ומיוחד זה כפי שנקבעו בפסיקה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא חידש הלכה ולא שינה מההלכה הקיימת. הוא יישם בפסק דינו את מבחני הפסיקה על העובדות הרלבנטיות לסכסוך דנן. חילוקי הדעות שבין שתי הערכאות קמא עניינן איפוא ביישום הראוי של ההלכה והפסיקה הקיימת על נסיבות הסכסוך והמחלוקת הפרטנית שבין הצדדים דנן ביחס להפרת תנאי השכירות בחנות המושכרת נשוא הליכים אלה.

משאלה הם פני הדברים, אין הבקשה שבפני מעלה שאלה משפטית או עקרונית החורגת מד' אמותיו של הסכסוך הפרטני שבין הצדדים, ועל כן אין היא באה בשערי המקרים שבמשורה, בהם תינתן רשות לערעור נוסף לבית המשפט העליון לגלגול שלישי של ההלכים (ר' רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

4.גם לגופם של דברים לא מצאתי כי נפלה שגגה באמות המידה שהחיל בית המשפט המחוזי לעניין הצמצום והמשורה בהם יש לאחוז בהחלת הסעד החריג מן הצדק שבסעיף 132(א) לחוק.

נזכור, כי המושכר נשוא הליכים אלה הינו חנות מסחרית ולא דירת מגורים (ולאבחנה זו ראו, למשל, ע"א 439/73 רמת חולון נ' בנימיני , פ"ד כח(2) 549, בדברי כב' השופט י' קיסטר).

נוסיף ונזכור, כי השוכרים עשו בחנות המושכרת כבשלהם, נהגו במושכר מנהג בעלים והרשו בו השימוש לאחרים לתקופה ממושכת מאוד, וזאת לאחר שבעלי המושכר סרבו לבקשתם לעשות זאת. במהלך כל אותה התקופה החזיקו השוכרים בנכס מסחרי אחר שבו ניהלו את עסקם שלהם.

באיזון המתבקש – לא זהו המקרה בו ראוי השוכר להגנה מן הצדק. המדובר בהפרה בוטה של תנאי השכירות אשר המבצע אותה במודע ובהתמדה אינו ראוי ואינו זכאי לסעד החריג שבסעיף 132(א) לחוק.

לאור כל זאת, החלטתי כאמור לדחות את הבקשה.

משלא נתבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.