רע"א 5305/09 גדעון רוה נ. בנק הפועלים בע''מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים י' כהן, נ' מוניץ וש' אטרש), לפיו נדחה ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בקרית שמונה (כבוד השופט מ' נדל).

1.

המבקש והמשיבות הפורמאליות הגישו תביעה כספית בבית משפט השלום בקרית שמונה בגין נזק שנגרם להם, לטענתם, כתוצאה ממעשי המשיבים או מחדליהם, בעטיים לא קיבלו במועד הלוואה לצורך שיפוץ ביתם. המבקש גר עם משפחתו במושב שדה אליעזר המאוגד כאגודה שיתופית (להלן: המושב ). למושב זכויות של בר-רשות בשטח מקרקעין המכונה "שטח משבצת", עליו נרשמו שני שעבודים לטובת שלושה בנקים תמורת הלוואות שנתנו ואשר המשיב 1 הוא חליפם. המושב נכנס להליך של הסדר חובות בהתאם לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב – 1992 (להלן: חוק גל ), בפני משקם. בשנת 1995 הודיע המשקם לנושי המושב כי חוק גל לא יחול על נחלת משפחות של המבקש. בשנת 1996 ניתן על ידי המשקם צו מניעה זמני ביחס לכל שטח המשבצת לשם הבטחת חובות האגודה כפי שייקבעו בסיום הליך ההסדר, הכולל גם את נחלת המבקש.

המבקש ביקש בחודש אוקטובר 2001 לקבל הלוואה לצורך שיפוץ ביתו. הבנק הסכים ליתן ההלוואה רק כנגד שעבוד נחלת המבקש ו/או יצירת משכנתא על זכויותיו בנחלה. ואולם המשיב סירב באמצעות בא-כוחו, המשיב 2, לבטל את השעבוד וצו המניעה של המשקם, אלא בכפוף לתשלום חוב המושב על פי פסק המשקם. המשיב הסכים לביטול הצו כנגד תשלום סכום "חלף הערבות" המתחייב, כקבוע בחוק. לפיכך הגיש המבקש תביעה בה טען כי צו המניעה הוטל שלא כדין שכן המבקש לא חסה תחת חוק גל כבר משנת 1995, ומכאן כי חובת המשיב היתה להסכים לביטול צו המניעה ביחס לנחלתו. לתביעתו זו קדמה תביעה שהגיש המבקש בבית המשפט המחוזי בנצרת, אשר במסגרתה הוחלט ביום 30.9.2002 כי המבקש יכול ליטול הלוואה כנגד משכנתא, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית בסכום שנקבע.

עוד יצוין כי ביום 19.2.2003 שילם המושב את מלוא חובו וניתן פסק משקם סופי במסגרתו בוטלו כל הצווים שהוטלו על ידי המשקם, והמשיב הודיע כי אין לו התנגדות להסרת השעבוד הרובץ גם על נחלת המבקש. תביעה זו נמחקה על ידי בית המשפט.

2.

בית משפט השלום דחה על הסף את התביעה האישית נגד המשיב 2 שכן קבע כי פעל ללא דופי כשלוחו של המשיב 1. בית המשפט דחה את התביעה לגופה, כשקבע, בין היתר, כי המבקש לא הוכיח את נזקו. לפיכך ערער המבקש לבית המשפט המחוזי.

3.

בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את הערעור. ביחס לטענתו העיקרית של המבקש קבע בית המשפט כי ראוי היה שבית משפט השלום ינמק את פסק דינו באופן ברור וכך לא נעשה. ואולם, אין בכך כדי להביא להחזרת הדיון בשאלת חבות המשיב לבית משפט השלום. שכן, בית המשפט המחוזי מוסמך להסתמך על נימוק שונה מן הנימוק שעל בסיסו הכריע בית המשפט קמא. לגופם של דברים קבע בית המשפט המחוזי בנוגע לחבות המשיב, כי גם אם חוק גל לא חל על המבקש, הוא חל על חובות המושב למשיב: בהתאם להסכם שכירות המשבצת נקבע כי מקום בו מסר המושב לחבר בו רשות לחזקה ולעיבוד ביחידת המשק, עדיין רואים אותו על פי ההסכם כבר רשות באותה יחידה. לפיכך קבע כי לא נמצא כל פגם בכך שהמשקם הטיל צווי מניעה על כלל שטח המשבצת בגין חובות של המושב לנושים, בהם המשיב, וכי היה רשאי היה לעשות כן. בית המשפט דחה את הטענה כי המשקם מוסמך היה להטיל צו עיקול בלבד, שכן טענה זו עלתה לראשונה רק בערעור, וגם לגופו של עניין, נוכח הסמכויות שהוקנו למשקם לפי חוק הבוררות, התשכ"ח – 1968, הכוללות מתן צו מניעה שיש בו כדי למנוע דיספוזיציה בשטח המשבצת. לאור הסכמת המשיב להסרת הצו מנחלת המבקש כנגד קבלת ערבות בנקאית, ובכך לאפשר את קבלת המשכנתא, לא מצא בית המשפט דופי בהתנהלותו. משלא נמצאה חבות, לא נדרש בית המשפט לסוגית הנזק אף שקבע כי המבקש לא הוכיח את הנזק שנגרם לו, לטענתו.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

המבקש מתאר את השתלשלות ההליכים בעניינו ואת ההפסדים שנגרמו לו, לטענתו, בשל עיכוב של מעל לשנה במתן ההלוואה. לדבריו, הוצאת צווים גורפים על כלל שטח המשבצת על ידי משקמים, מהווה עונש קולקטיבי ללא שיקול דעת פרטני. המבקש טוען כי למשקם לא היתה סמכות להוציא צווי מניעה, במיוחד כלפי צד שלישי והוא מבקש לדון בסוגיה זו ולקבוע בה הלכה מחייבת. עוד טוען הוא כי הפירוש שנתן בית המשפט המחוזי להסכם לפיו למושב נותרות זכויות בנחלה חרף מתן זכויות של בר רשות למי מחבריה היא פרשנות מרחיקת לכת שאינה מתקבלת על הדעת. כן מבקש הוא להתערב בקביעה כי חוק גל חל על חובות המושב ולכן גם על המבקש, למרות שהודיע כי אינו חפץ שיחול עליו. המבקש טוען עוד כי הבנק ובא כוחו התנהלו בחוסר תום לב וכי בית המשפט לא נימק קביעתו כי בהתנהגותם לא נפל פגם. בית המשפט אף לא נימק את הקביעה כי המבקש לא הוכיח את הנזק לו טען. המבקש משיג גם על חיובו בהוצאות.

5.

דין הבקשה להידחות. שתי ערכאות קבעו כי לא נמצא שהמשיבים חבים בגין העיכוב שנגרם למבקש בקבלת ההלוואה עבור שיפוץ ביתו. טרונייתו של המבקש מופנית למעשה נגד הצווים שהטיל המשקם על כלל שטח המשבצת, לרבות חלקתו, ושאלת סמכותו של המשקם להוציא בכלל צווי מניעה. השאלה הראשונה לא הופנתה אל המשקם, שכלל לא היה צד להליך ואילו השאלה השניה הועלתה רק בשלב הערעור וככזו לא היה מקום לדון בה לגופה. בשאלות אלו אין מקום לדון בערכאה זו, הן לאור מהות השאלות והן נוכח זהות הצדדים לבקשה. בנוסף, גם אם אפשר כי חיובו של המבקש

בהוצאות היה בסכום גבוה בנסיבות העניין, החלטה בעניין זה מסורה לשיקול דעת הערכאה הדנה ואינה מצדיקה מתן רשות לערער בפני ערכאת ערעור שנייה. מכל מקום, לא מצאתי כי מעבר לסכסוך הפרטני המוצג בבקשה מעוררת היא שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם של הצדדים ומצדיקה הכרעה בגלגול שלישי.

משלא התבקשה תשובה, הבקשה נדחית ללא צו להוצאות.