רע"א 5327/17 פלוני נ. פלוני

1.

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינה של נשיאת בית המשפט המחוזי בבאר שבע

מיום 19.6.2017 בע"א 8079-04-17, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתה של נשיאת בתי משפט השלום במחוז דרום מיום 29.3.2017 בתלה"מ 1987-02-17.

2.

ביום 1.2.2017 הגישה המשיבה תובענה נגד המבקש בענין רכושם המשותף בבית המשפט לענייני משפחה באילת, לאחר שהליך יישוב סכסוך ביניהם כשל (י"ס 12145-10-16). באותו חודש הגישה המשיבה שתי בקשות קשורות נוספות בבית המשפט לענייני משפחה, כהליכים נפרדים, אשר נדונו והטיפול בהן הסתיים (ה"ט 44670-02-17; ה"ט 47571-02-17).

3.

ביום 26.2.2017 הוגשה לתיק "הודעת עובד על מעורבות קרוב משפחה בהליך משפטי" על-ידי העוזרת המשפטית של השופט אליו נותבו ההליכים שפתחה המשיבה - השופט ל' ברינגר , למעשה השופט היחיד לענייני משפחה באילת - בציינה כי היא "מכרה" של משפחת המשיבה. בעקבות זאת הודיע המבקש כי אינו מתנגד להמשך ניהול התובענה בבית המשפט לענייני משפחה באילת, וטען כי אין קרבה משפחתית של ממש בין השתיים, בוודאי לא כזו המעלה חשש למשוא פנים מצד המותב. כן עמד המבקש על ההכבדה הכרוכה בהעברת הדיון בתיק לבית משפט אחר במחוז, נוכח ריחוקה הגיאוגרפי של העיר אילת. המשיבה טענה מצדה כי יש להעביר את הדיון בתובענתה לבית משפט אחר על מנת לשמור על מראית פני הצדק ולהגן על זכותה לפרטיות. המשיבה הבהירה כי היא אחות למחצה של אחיה של העוזרת המשפטית.

הענין הובא בפניה של נשיאת בתי משפט השלום במחוז דרום (להלן: נשיאת השלום ), וביום 22.3.2017 קבעה הנשיאה כדלקמן:

"לאור הודעת העובדת בדבר מעורבות משפחתית בתיק ולאחר ששקלתי עמדות הצדדים, לרבות תשובות לתגובות, גם אם מדובר בקשר עקיף כטענת הנתבע, בהינתן כי העובדת הינה העוזרת המשפטית של המותב הדן בתיק, מצאתי למען שמירה על מראית פני הצדק להורות על העברת התיק לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע."

4.

ביום 24.3.2017 הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטה, לפי סעיף 49(ב)(2) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט

או החוק ). בבקשתו זו טען המבקש כי בהתאם להוראת סעיף 49(א) לחוק, משהחל הדיון בתיק, אין עוד סמכות לנשיאת השלום להעבירו. ביום 29.3.2017 דחתה נשיאת השלום את הבקשה וקבעה כי בתיק זה טרם התנהל כל הליך מהותי. עוד ציינה הנשיאה כי "ככל שכוונת המבקש היא לכך שבין הצדדים התנהלו הליכים בה"ט 47571-02-17 וה"ט 46670-02-17 אשר נדונו במאוחד, הרי שגם לעניין זה אין כל רלוונטיות בהינתן שמדובר בהליכים שהסתיימו בהחלטת בית המשפט מיום 27.2.17 שנתנה תוקף של החלטה להסכמות הצדדים כמפורט בפרוטוקול הדיון".

5.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לנשיאת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (להלן: נשיאת המחוזי ), לפי סעיף 49(ב)(3) לחוק. המבקש טען כי כבר החל הדיון בתיק, היות שהמותב כבר דן בהיבטים מהותיים של הסכסוך בין הצדדים, גם אם זאת במסגרת הליכים צדדיים. עוד טען המבקש כי העברת ההליך נעשתה מנימוקים של פסלות שופט, על אף שכלל לא הוגשה בקשה שכזו למותב הדן בתיק ושנסיבות הענין אינן מצדיקות את פסילתו של השופט ברינגר. לשיטתו, עומדים לבית המשפט כלים חלופיים כדי ליצור הפרדה בין העוזרת המשפטית לטיפול בתובענה, שיש לפעול באמצעותם על מנת שלא להכביד על הצדדים בניהול התיק.

ביום 19.6.2017 דחתה נשיאת המחוזי את ערעור המבקש, וקבעה כי הגם שייגרם טורח לצדדים נוכח הריחוק הגיאוגרפי בין אילת לבאר שבע, הקרבה המשפחתית בין המשיבה לעוזרת המשפטית, מחייבת - בשל זכותה של המשיבה לפרטיות ולטובת מראית פני הצדק - להעביר את הדיון בתיק למותב אחר. הנשיאה הבהירה כי "קרבה משפחתית" של עובד מערכת בתי המשפט לבעל דין נבחנת בכל מקרה לגופו, וכי בהפעלת סעיף 49 לחוק נשקלים לצד שיקולי יעילות ואדמיניסטרציה, גם שיקולים נוספים, אף שיקולים החופפים במידת מה לשיקולים שעשויים לעלות בעת ששופט מתבקש לפסול עצמו מלדון בתיק. הנשיאה ציינה כי מדובר בהעברת הליך בשל קרבה משפחתית המעלה בעיתיות פוטנציאלית ויש להביאה בפני נשיאת השלום, ולא בהעברה שעילתה קשורה לשופט כלשהו ומחייבת החלטה מצדו בשאלת פסלות. עוד קבעה נשיאת המחוזי כי ההחלטה על העברת הדיון בתיק נוגעת להליך שטרם החל הדיון בו, למעט מגע טכני בלבד מצד המותב, וכי אין להתחשב במסגרתה בהליכים שכבר נדונו, הוכרעו והסתיימו, בטרם נודע על הקרבה המשפחתית. בענין זה הזכירה עוד נשיאת המחוזי כי למעשה במצב בו יושב יותר משופט אחד בבית המשפט לענייני משפחה (שלא כמו בבית המשפט באילת), ייתכן בהחלט ששופטים שונים ידונו בהליכים השונים בין אותם הצדדים.

6.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבפני, בגדרה טוען המבקש כי עניינו מעלה סוגיות משפטיות כלליות המצדיקות דיון לגופן - הן באשר לפרשנות המונח "התחלת דיון" לצורך העברת מקום דיון לפי סעיף 49 לחוק בתי המשפט, הן באשר לגבולות הסמכות המוקנית לנשיאי השלום להעביר מקום דיון במסגרת סעיף זה.

7.

לאחר עיון בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, וזאת בלא צורך בתשובת המשיבה. כידוע, על בקשות רשות לערער ב"גלגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3 ) 123 (1982)) . עיון בבקשה מגלה כי אין היא עומדת במבחן זה, משאין היא מעלה שאלות משפטיות חדשות שטרם נדונו והוכרעו, מה גם שהתוצאה אליה הגיעו הנשיאות הנכבדות במחוז דרום עולה בקנה אחד עם ההלכות המוכרות בנושאים אלה.

המבקש טוען כי נוכח הוראות החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), התשע"ה-2014 והתקנות שהותקנו מכוחו, נוצרה בעניינם של הצדדים דכאן הפרדה טכנית בין הליך התביעה העיקרית לבין הליכי הסעדים הזמניים. משכך, נטען, יש לראות את כלל ההליכים האמורים כמכלול אחד, ולבחון את השאלה באשר ל"התחלת הדיון" בתיק, על סמך כל מה שאירע במסגרתם יחד. המבקש סבור כי ככלל יש לפרש את המונח "התחלת דיון" באופן מרחיב ביותר, כך שבוודאי שבמצב בו המותב כבר דן בשאלות מהותיות הנוגעות למחלוקת בין הצדדים במסגרת הבקשות לסעדים זמניים, הדיון כבר החל, באופן החוסם את אפשרותה של נשיאת השלום להעביר את הדיון לבית משפט אחר במחוז.

עמדתו זו של המבקש אינה מתיישבת עם ההלכה הנוהגת אותה יישמו נשיאות השלום והמחוזי, ועם הרציונאלים העומדים בבסיסה. המבחן ל"התחלת דיון" לצורך העברת מקום דיון לפי סעיף 49 לחוק בתי המשפט - כמו גם לצורך העברה לפי סעיף 78 לחוק - הוא מבחן מהותי . בגדרי מבחן זה יש לבדוק האם במסגרת הטיפול בתיק כבר החל השופט היושב בדין להתעמק בתיק במידה כזו שהוצאתו מתחת ידיו בשלב זה והעברתו לשופט אחר, תהא בלתי יעילה במובן זה שתחייב הכנסתו של שופט אחר לטיפול באותו התיק ותוציא לריק זמן שיפוטי יקר, או תפגע ביכולתו של השופט הנעבר לראות את התמונה העובדתית במלואה משום שחלק מהותי בדיון כבר נוהל בפני שופט אחר (ראו גם דנ"א 21/89 כהן נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מה(3) 499, 509-507 (1991) (להלן: ענין כהן ), שם נדונה בהרכב מורחב שאלת פרשנותו של המונח "התחלת דיון" לצורך בדיקת סמכותו של שופט שפרש לסיים דיון לפי סעיף 15 לחוק בתי המשפט). לאור הרציונאלים האמורים, ברי כי גישתו של המבקש, לפיה "כל דיון קדם משפט באשר הוא ייחשב 'התחלת דיון'", אינה יכולה לעמוד. אין בכך משום סתירה להוראת סעיף 49(ד) לחוק ("'התחלת הדיון' - לרבות קדם משפט"), שכל תכליתה להבהיר כי גם תחת הליכי קדם משפט יכול שיתקיים הליך מהותי שיימנע העברתו של הדיון לבית משפט אחר.

ציינה נכון נשיאת המחוזי כי אין חובה שהליכי הסעדים הזמניים והליך התביעה העיקרית יידונו בפני אותו המותב. גם בענין כהן

סברו שופטי הרוב כי העובדה שהליכי "קדם משפט" עשויים להתקיים לפני שופט שונה מהשופט שיישמע את הת יק לגופו, מחזקת את הגישה לפיה שופט קדם המשפט אינו "מתחיל בדיון" (שם, בעמ' 510-509). כאמור, יש לבחון כל מקרה לגופו, ובענייננו - הגם שאין חולק כי ללא הקִרבה המשפחתית האמורה עדיף היה שהשופט ברינגר ימשיך לדון בסכסוך בין הצדדים, הן משיקולי יעילות הן משיקולי נוחות הצדדים, אין בטיפולו בהיבטים מסוימים בסכסוך בין הצדדים - טיפול שתוצאותיו גלויות כמובן לעיני כל מותב אחר ופתוחות לשימושו - כדי לקבוע בהכרח שאכן כבר החל הדיון במסגרת התביעה העיקרית בין הצדדים מושא הבקשה דנן.

8.

באשר לשיקולים שניתן לשקול לצורך הפעלת הסמכות להעברת מקום דיון לפי סעיף 49 לחוק. המבקש מציע לקבוע כי ליבת שיקול דעתם של נשיאי השלום נוגעת לסדר וליעילות המערכת תחתם, בעוד שהיבטים של משוא פנים ומראית פני הצדק יש להעלות בעיקר במסגרת הליך לפי סעיף 78 לחוק, המצוי בתחום סמכותם של נשיאת בית המשפט העליון או שופט אחר בבית משפט זה שהנשיאה הסמיכה לכך. לשיטת המבקש, כאשר נוכח נשיא השלום כי המקרה שבפניו מכיל היבטים הקשורים לחשש משוא פנים, מוטב לו להדיר רגליו מהתערבות שיפוטית בחסות סעיף 49 לחוק, ולהפנות את הצדדים לפעול לפי סעיפים 77א (באשר לעילות לפסלות שופט) או 78 לחוק.

איני מוצא כל בסיס להבחנה שעורך המבקש בין הסמכויות להעברת מקום דיון לפי סעיפים 49 ו- 78 לחוק, או כל טעם בגינו יש לצמצם מי מהן לסוג מסוים של שיקולים בלבד. למעט מיקומם הארגוני של הגורמים להם נתונה הסמכות להעביר מקום דיון, אין כל שוני בין הסעיפים - ודאי לא שוני לשוני - המצדיק למנוע מנשיאי השלום לבחון שיקולים של מראית פני הצדק כאשר עולה הצורך בכך בתת-המערכת עליה הם אמונים. על החשיבות שבשמירת מראית פני הצדק בהליכים משפטיים, גם כאשר לא מתגבשת תשתית לחשש אובייקטיבי למשוא פנים מצד מותב היושב בדין, נכתב רבות (ראו, למשל, בש"פ 11637/04 מדינת ישראל נ' זוזיאשווילי , פ"ד נט(4) 229, 239-238 (2005); בש"א 1863/14 מדינת ישראל נ' ערנפלד (30.3.2014)), והמבחן המשפטי שיש לערוך על מנת להגשימה יכול שיתבצע גם בדרגים נוספים במערכת בתי המשפט. המבקש לא השכיל להצביע על סיבה כלשהי בגינה דווקא לבית המשפט העליון יש את היתרון בכך. אזכיר כי אף במקרה ה"קשה" יותר של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט המחייב פסלותו של שופט מלדון בתיק פלוני, הסמכות לערוך את המבחן המשפטי ולקבוע פסלות, נתונה בידיו של אותו שופט (סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט).

9.

לבסוף אבהיר כי במצב הדברים בענייננו, בו יש לעוזרת משפטית לשופט אח משותף עם אחד מבעלי הדין בתיק בו דן אותו שופט, איני מוצא כל חוסר סבירות באיזון שנערך בין שמירת מראית פני הצדק והגנת זכותה של המשיבה לפרטיותה - עליה היא עומדת בתוקף - ובין הטורח שייגרם לבעלי הדין שייאלצו להתדיין בבית משפט המרוחק יותר ממקום מגוריהם.

10.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיבה לא אעשה צו להוצאות.