רע"א 5336/08 עליזה ברקו נ. קצין התגמולים

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטות ה' גרסטל, נשיאה, א' דודקביץ ומ' נד"ב), בו נדחה ערעור המבקשת על החלטת ועדת ערעורים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התשי"ח - 1950 (להלן: החוק ) בבית משפט השלום בראשון לציון. ועדת הערעורים (בראשות כבוד השופטת יעקובוביץ), דחתה את ערעור המבקשת על דחיית תביעתה להכרה בה על פי החוק, עקב מותו של בעלה המנוח, יעקב ברקו ז"ל (להלן: המנוח ). יצוין כי החלטת ועדת הערעורים לא צורפה לבקשה שלפניי.

2.

המנוח, יליד 1961, נקרא לשירות מילואים - אימון יחידתי של שלושה ימים בין הימים

10.3.2003-12.3.2003. המנוח התייצב לשירות וחתם על נשק מסוג רוס"ר M16 , נטל חלק בפעולות האימון ושוחרר ב- 11.3.2003 בשעות הערב יחד עם חיילי היחידה לשינה בבסיס צבאי, שם היה אמור לשהות עד הבוקר. בבוקר נמצא המנוח ברכבו, בצד הדרך המובילה למשרדי פארק גני יהושע בתל-אביב, כשהוא לבוש מדי צה"ל וירוי בצווארו, נשקו בין רגליו כשנצרתו במצב "בודד" וכדור נמצא בקנה. חקירת מצ"ח העלתה כי מות המנוח אירע כתוצאה מירי עצמי בנסיבות שלא הובהרו עד תום.

3.

המבקשת ביקשה כאמור מהמשיב להכיר במותו של המנוח על פי החוק. בקשתה נדחתה בנימוק שהמנוח מצא את מותו בעת שנעדר מן השירות שלא ברשות וללא קשר לתנאי שירותו במילואים בצה"ל. ועדת הערעורים דחתה את ערעור המבקשת, בו ביקשה להחיל את החזקה הקיימת בסעיף 2ב לחוק, לפיה חייל שמת בשירות, חזקה כי מת עקב שירותו, זולת אם הוכח אחרת. הוועדה קבעה עובדתית כי המנוח נעדר מהשירות ללא רשות ולכן לא חלה עליו החזקה הקבועה בסעיף 2ב לחוק. כן קבעה כי אין קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין פטירת המנוח, לאור חומר הראיות ממנו לא ניתן היה לקבוע ממצא עובדתי ברמת הוודאות הנדרשת בנוגע למניע להתאבדות, כאשר הנטל מוטל על המבקשת. על קביעה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי לאור סעיף 2א לחוק, כדי שמות חייל מחוץ למחנה ייחשב למוות בתקופת השירות, צריך ששהותו מחוץ למחנה תהיה כדין. בית המשפט קבע כי אפילו ייצא מנקודת הנחה כי אין לראות במנוח נעדר מהשירות שלא כדין, שכן ניתן לראות את יציאתו מהבסיס לצורך התאבדות בגדר השירות, אזי הרים המשיב את הנטל להוכיח שאין קשר בין עצם השירות לבין מות המנוח. בית המשפט ציין כי מהודעותיהם של חבריו של המנוח ליחידה עולה כי המנוח היה במצב רוח תקין, לא התנהג בצורה חריגה, ביצע את המוטל עליו ולא התלונן על בעיות בקשר לשירות או לנשיאת הנשק. מהודעות חבריו של המנוח לעבודה עולה כי המנוח היה עובד טוב ומוערך; אדם בשם אברהם דורון מסר בהודעתו כי המנוח התקשר אליו מהמילואים ונשמע מרוצה. בית המשפט קיבל את קביעת וועדת הערעורים כי אין לתת משקל לעדותו של אל"מ טל, לפיה הסיבה שגרמה להתאבדות המנוח היתה היותו במילואים במדים ועם נשק, שכן עד זה לא התייצב לעדות לפני הוועדה. בית המשפט קבע כי עדותו היא בגדר סברה שאין לה תמיכה כלשהי, וכי העדות עצמה הסותרת את התרשמות העד מהמנוח במהלך השירות ואינה עולה בקנה אחד עם הודעות שאר חבריו של המנוח ליחידה. בנוסף ציין בית המשפט כי שני עדים העידו ששמעו שיחת טלפון של המנוח עם אשתו בה התרגז המנוח ואמר לה "אל תתקשרי אלי יותר" וכן עד נוסף ששמע שמועות על שיחה זו. לאור כל אלה קבע כי המשיב הוכיח במידת ההוכחה הדרושה כי לא היה בשירותו הצבאי של המנוח גורם כלשהו שהביא את המנוח לכדי דחק נפשי שגרם להתאבדותו. על כן דחה את הערעור.

מכאן הבקשה שלפניי.

5.

המבקשת טוענת כי בקשתה מעלה שאלה משפטית בדבר פרשנות סעיף 2ב לחוק. המבקשת טוענת כי טעה בית המשפט קמא כשסבר שהמשיב הוכיח את "היפוכו של דבר", כלומר את היפוכה של החזקה, כאמור בסעיף זה. לטענתה, לא סביר כי המשיב יצא ידי חובתו להרים את הנטל ההוכחה בהסתמך על מידע חסר ערך של שני עדים ששמעו שיחת טלפון של המנוח עם אשתו ושל עד נוסף ששמע שמועות על שיחה זו. לדעתה, לכל היותר ניתן לקבוע כי אין מידע לגבי סיבה אזרחית להתאבדותו של המנוח, ממש כמו שאין מידע מספיק לגבי סיבה צבאית להתאבדותו. בנסיבות אלה, בהן המאזניים מעוינות, היה, לדעתה, על בית המשפט להחיל את החזקה לטובת המבקשת, כאמור בע"א 5555/92 עזבון המנוח נתן בסון ז"ל נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 19.6.1994)).

6 .

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. תחושותיה של המבקשת וכאבה מובנים לי, אולם אין מנוס מהמסקנה לפיה לא הוכח קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין היותו בשירות מילואים במותו. נראה, כי בנסיבות העניין עלה בידי המשיב לעמוד בנטל ולסתור את החזקה שבסעיף 2ב לחוק, ולפיה מותו של המנוח נגרם עקב שירות המילואים. אשר לפרשנות החזקה שבסעיף זה, נקבע לא אחת בפסיקה כי אין צורך בשלילה מוחלטת של קשר לשירות, אלא נדרש להראות שהשירות אינו הגורם העיקרי למות המנוח ואין מדובר בעול כבד מנשוא (השווה: רע"א 1008/91 קצין התגמולים נ' עזבון המנוח זמיר בן-ציון , פ"ד מה(3), 431). נסיבות העניין, ככל שהובהרו, העלו כי המנוח היה במצב רוח טוב בעת שגויס, לא התנהג בצורה חריגה, ביצע את המוטל עליו ולא התלונן לבעיות בקשר לשירות או לנשיאת הנשק עליו חתם עם גיוסו לאימון. בעדויות שהובאו נמצא, איפוא, כי המשיב סתר את החזקה כי מותו של המנוח נגרם עקב השירות. מאידך, למעט הודעתו של אל"מ טל, שעליה לא נחקר והיא יוצאת דופן בתכנה לעומת יתר העדויות, לא הביאה המבקשת כל ראיות המעידות כי מות המנוח נגרם בשל נסיבות הקשורות לשירות המילואים. לפיכך, אין מקום להתערב בקביעת הוועדה ובית המשפט קמא לפיה אין קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין שירות המילואים, בניגוד לטענת המבקשת, אין מדובר בענייננו בכפות מאזניים מעוינות (השווה: ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט , פ"ד מד(3), 646).

עם כל הצער וההבנה, אין מנוס מדחיית הבקשה.

משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.