רע"א 537/08טניה קגן נ. יצחק אוניקול

1.

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא י' גריל, וכב' השופטים ר' חפרי-וינוגרדוב ומ' פינקלשטיין), אשר דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר), במסגרתו ניתן צו מניעה האוסר על המבקשת להאכיל חתולים משוטטים בתחומי החצר המשותפת של בניין מגוריה.

2.

הרקע לבקשה הינו כדלקמן: המבקשת והמשיב הם שכנים בבניין מגורים משותף. המבקשת מתגוררת בקומת הקרקע, ואילו המשיב גר בדירה שמעליה. המבקשת, פעילה למען רווחת בעלי חיים באגודת צער בעלי חיים, נהגה להאכיל מדי יום בחצר המשותפת של הבניין כ-20 חתולי רחוב בשעות הבוקר ואחר הצהריים. המשיב, אשר התלונן כי בעקבות האכלת החתולים במקום הוא סובל, בין היתר, מלכלוך, מריחות לא נעימים ומיללות ייחום של החתולים, פנה לבית משפט השלום בתביעה כי יוצא נגד המבקשת צו מניעה אשר ייאלץ אותה להאכיל את החתולים במקום אחר. המבקשת, מנגד, טענה כי החתולים אוכלים במשך מספר דקות ואז נעלמים. כן טענה כי לכל החתולים מוענק טיפול וטרינרי, כי חלקם אף סורסו (דבר אשר מונע את יללות הייחום), וכי מאחר שהיא עצמה אוספת את הלכלוך ושוטפת את החצר מדי יום לא מתעוררת בעיה של לכלוך וריחות לא נעימים.

בית משפט השלום, לאחר ששמע את העדים מטעם הצדדים ובחן את חומר הראיות שהוגש לעיונו, קבע כי בהתחשב בריחות, בלכלוך וביללות החתולים, אין לומר שהאכלת חתולי רחוב בעשרות בחצר המשותפת של הבית המשותף הינו שימוש סביר במקרקעין על-פי סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. כן נקבע כי מצב זו עולה כדי מטרד ליחיד על-פי סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: פקודת הנזיקין ). בדונו במאזן הנוחות, העמיד בית המשפט מחד גיסא – את השימוש הבלתי סביר במקרקעין, את המטרד הנובע מהתנהגות המבקשת ואת הצורך האנושי ברווחה, ומאידך גיסא – את החובה להגן על בעלי החיים ואת הצורך הנפשי שיש לנתבעת להאכיל חתולים. אליבא דבית המשפט, נקודת האיזון בין מכלול האינטרסים האמורים מחייבת לאפשר את המשך האכלת החתולים, בתנאי שזו תתבצע מחוץ לתחומי החצר המשותפת. אשר על כן, בית המשפט נתן צו מניעה, לפיו מנועה המבקשת מלהאכיל חתולים בתחומי החצר המשותפת, לרבות על גדר הבטון הסובבת אותה, וכן במרחק של מטר מגדר הבטון כלפי חוץ.

3.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. לטענתה, שגה בית משפט השלום בקבעו כי במקום נוצר מטרד וכי השימוש במקרקעין הינו בלתי סביר, ולשיטתה לא היה מקום להרחיב את צו המניעה אל מעבר לגבולות החצר. לטענתה, פסק הדין אינו מידתי, פוגע בבעלי החיים ובזכותה לקניין ומתעלם מזכותה לדאוג לחתולים ולהאכילם, זכות המבוססת, לטענתה, על חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המשיב, מנגד, טען שפתרונו של בית משפט השלום הינו פתרון ראוי, המאפשר למבקשת להמשיך ולהאכיל את החתולים מחוץ לחצר הבית.

בית המשפט, לאחר ששקל את טענות הצדדים, קבע כי אינו רואה מקום להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. בית המשפט ציין כי הניקיון התכוף והשוטף שמבצעת המבקשת בחצר אכן תומך במחשבה שיש מה לנקות, והזכיר את אחת העדויות בבית משפט קמא במסגרתה צויינה האפשרות הקיימת להאכיל חתולים ברחוב סמוך. בסיכומו של דבר, לא נמצאה הצדקה לסטות מהקביעות לפיהן מדובר בשימוש שאינו סביר במקרקעין ובמטרד. אף שנלקחו בחשבון הפגיעה ברגשותיה של המבקשת וצרכיהם של החתולים, נקבע כי כאשר אלה ניצבים אל מול זכותו של המשיב שלא להיפגע מפעולות המבקשת, זכותו של זה האחרון גוברת. בסיכומו של דבר נקבע כי יש להותיר את צו המניעה שניתן בבית משפט קמא על כנו, זולת האיסור על האכלה בתחום של מטר מגדר החצר כלפי חוץ, שטח אשר אינו נמצא בתחומי החצר ואשר לגביו המשיב כלל לא ביקש צו מניעה. הערעור נדחה אפוא.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

המבקשת, בבקשה מנומקת ומפורטת, מעלה שלל טענות המצדיקות, לטעמה, מתן רשות ערעור. ראשית, המבקשת טוענת כי ברקע הבקשה עומד סכסוך ממושך בין המשיב לבינה, אשר בעטיו ניסה המשיב לפגוע בה, בין היתר באמצעות עתירתו למתן צו המניעה נשוא בקשה זו. בהתייחסה לפסק דינו של בית משפט השלום, טוענת המבקשת כי זה מבוסס על "חוסר הבנה" לגבי הטופוגרפיה של השטח ועל "גישה שלילית לגבי חתולי רחוב". כן טוענת המבקשת כי מזה כשנה, מאז ניתן צו המניעה, נאלצת המבקשת להאכיל את החתולים על גג הבית הסמוך, באופן המסכן את חייה.

בהתייחסה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, טוענת המערערת כי זה שגה בהעניקו סעד אשר כלל לא התבקש על-ידי המשיב, אשר, לדבריה, עתר לפסק דין האוסר על החזקת חתולים בלבד. בנוסף היא גורסת כי בית משפט השלום כלל לא קבע קביעות עובדתיות כלשהן, והיה, אפוא, על בית המשפט המחוזי לדון בעדויות עצמן. אשר לקביעה בדבר קיומו של מטרד, המבקשת טוענת כי היעדר תלונה מצד המשיב במשך שנים מעיד על אי-קיום כל מטרד ועל שימוש סביר במקרקעין. לעניין זה מבקשת היא כי אם תינתן לה רשות ערעור יותר לה לצרף לערעורה מכתב מטעם הווטרינר העירוני, אשר לא מצא, על פניו, מטרד בחצר המשותפת. לטענתה, מכתב זה הושמט בשגגה מתיקו של בית משפט קמא, ולפיכך ככל הנראה לא הונח בפני הערכאות דלמטה עת נתנו את פסקי דינן. בנוסף, טוענת המבקשת כי יש לאמץ לעניין פרשנות המונח "מטרד" בסעיף 44 לפקודת הנזיקין את המבחנים שנקבעו בפסיקה לגבי סמכות הרשויות לפגוע בחתולי הרחוב המהווים מטרד על-פי סעיף 242(1) לפקודת העיריות, המצמצמים את תחולתו של מונח זה למקרים של פגיעה קשה וחמורה ברווחת החברה הגובלת בשיבוש אורחות חיים תקינים (בג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד , פ"ד נה (1) 769, 812 (1998) (להלן: עניין עיריית ערד )).

המבקשת מוסיפה וטוענת כי קביעת בית משפט קמא לפיה האכלת החתולים יכולה להתבצע בתחומי רשות הרבים ולא בתחומי החצר המשותפת פוגעת בזכות הקניין שלה, ועלולה להביא להרעבתם של חתולי הרחוב, אשר רגילים מזה 11 שנים לאכול במקום, תוצאה המנוגדת להוראת סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994. עוד היא מוסיפה כי אין אפשרות מעשית להעביר את נקודת ההאכלה מחוץ לחצר המשותפת. החלופה היחידה הקיימת, לדידה, היא האכלת החתולים על הגג בו הם מואכלים על-ידה כיום, וזו אינה חלופה ראויה ומידתית, שכן המבקשת מסכנת בכך את חייה ועושה לשם כך שימוש במקרקעין שאינם שלה.

לטענת המבקשת, לפסק דינו של בית המשפט המחוזי ישנן השלכות רוחב על מאכילי החתולים בארץ ועל החתולים עצמם. היא טוענת כי הותרת פסק דינו של בית משפט השלום על כנו יוצרת מעין חזקה לפיה האכלת חתולי רחוב בשטח בניין יוצרת מטרד ומהווה שימוש לא סביר במקרקעין, במנותק מנסיבות העניין הרלוונטיות. כן טוענת המבקשת כי פסיקתן של הערכאות דלמטה פוגעת בזכויותיה החוקתיות לדאוג לבעלי החיים ולהצילם.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובפסק דינו של בית משפט השלום, מצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשה. הלכה היא מלפני בית משפט זה כי יש להיעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק כאשר הן מעלות שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הצר של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה דנן, חרף נסיונה של המבקשת לעטות אצטלה של טענות עקרוניות על טענותיה, אין מדובר אלא בטענות נגד קביעותיהן של הערכאות דלמטה הנוגעות לנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה זה או נגד קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר אומצו על-ידי ערכאת הערעור. בכל אלה כידוע, אין ככלל כדי להצדיק מתן רשות לערער בפני ערכאת ערעור שניה.

כך, טענותיה של המבקשת בדבר שגיאות של הערכאות דלמטה, ביניהן: הענקת סעד אשר כלל לא התבקש על-ידי המשיב; הקביעות כי השימוש במקרקעין הינו בלתי-סביר ומהווה מטרד; והקביעה כי ישנה חלופה סבירה מחוץ לחצר המשותפת בה ניתן יהיה להאכיל את החתולים – מתמקדות כולן בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, והן נידונו והוכרעו בהסתמך על העדויות השונות ויתר הראיות. אין לומר, אפוא, כי הן מעוררות סוגיות המצדיקות את התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור שניה.

טענה נוספת אשר הועלתה על-ידי המבקשת הינה, כאמור, כי בית משפט קמא נמנע מלקבוע קביעות עובדתיות, ולפיכך פסיקתו

מהווה הלכה עקרונית האוסרת באופן גורף על האכלת חתולי רחוב בחצר משותפת. ואולם, עיון בפסק דינו של בית משפט השלום מעלה כי טענה זו אינה מדויקת. בית המשפט, לאחר ניתוח מפורט של העדויות השונות, קבע ממצא עובדתי לפיו לא כל החתולים מעוקרים ומסורסים, וכי אין להקל ראש בטענה כי נשמעות במקום יללות. כן נקבע כי העובדה שהמבקשת שוטפת ומנקה את החצר מדי יום יש בה כדי לתמוך בטענה בדבר לכלוך וצחנה במקום. לנוכח האמור, בהתחשב בעובדה שדירת המבקש שוכנת מעל החצר המשותפת, קבע בית המשפט כי השימוש האמור אינו מהווה שימוש סביר. ברי, אפוא, כי קביעותיו של בית משפט קמא נסמכו על עובדותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, ואין הן מהוות הלכה עקרונית לפיה כל האכלה של חתולי רחוב בחצר משותפת הינה בבחינת מטרד או שימוש בלתי סביר במקרקעין.

טענת המבקשת כי פרשנותו של המונח "מטרד" בפקודת הנזיקין צריכה להיות בהתאם לפרשנות המקובלת בסעיף 242(1) לפקודת העיריות, אמנם שובת לב היא, אך דינה להידחות. אכן, לדברי השופט גולדברג, על פרשנות המונח "מטרד" בסעיף האמור בפקודת העיריות להיעשות

"בצמצום, דהיינו, כפגיעה קשה וחמורה ברווחת החברה, הגובלת בשיבוש אורחות חיים תקינים" (עניין עיריית ערד , 812). ואולם, על אף הזהות במונחים, מדובר בשתי הוראות חוק שונות זו מזו בתכליתן. עניינו של סעיף 242 לפקודת העיריות בסמכותה של העיריה לסלק מטרד "בענין תברואה, בריאות הציבור ונוחותו". בהקשר זה, ציין השופט גולדברג כי בפרט ביחס לסמכותה של העיריה לנקוט בפעולות השמדה של חיות רחוב , יש לפרש את המונח "מטרד" בצמצום האמור, תוך עריכת איזון בין האינטרס לדאוג לצורכיהם הקיומיים של בני האדם ולבריאותם מחד גיסא, לבין העקרון לפיו אין להסב לחתולים סבל או להמיתם ככל שהדבר אינו נדרש (וראו: בג"ץ 4884/00 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מנהל השירותים הווטרינריים בשדה במשרד החקלאות , פ"ד נח(5) 202, 208 (2004)). הפרשנות המצמצמת למונח "מטרד" תכליתה, אפוא, להצר את צעדי הרשות בבואה להשמיד חתולים מתוך ראייתם כמטרד, מתוך שימת דגש על זכותו של בעל החיים לחיים.

ענייננו אנו שונה במהותו. סעיף 44 לפקודת הנזיקין תכליתו למנוע מאדם שימוש במקרקעין "באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם". הנה כי כן, השאלה בענייננו הינה האם התנהלות המבקשת מהווה הפרעה

להנאתו הסבירה של אדם ממקרקעיו. מענה חיובי לשאלה זו, אשר קיומה נבחן על-פי אמת מידה אובייקטיבית ביחס לתוצאות המעשה לגבי האדם המוטרד, ולא ביחס לטיבו של המעשה עצמו, הוא אשר קובע את דבר קיומו או היעדרו של "מטרד" ( ע"א

44/76

אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ ,

פ"ד ל(3) 785, 795 (1976)). קשה לקבל, אפוא, את נסיונה של המבקשת לומר כי "מטרד ליחיד" מתקיים רק מקום בו יש "פגיעה קשה וחמורה הגובלת בשיבוש אורחות חיים תקינים". פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם לשונו המפורשת של סעיף 44 לפקודת הנזיקין, ואינה מתיישבת עם תכליותיהן השונות של שתי הוראות החוק.

6.

בשולי הדברים, יש לציין מה רבה חשיבותה של הדאגה הכנה לצרכיהם של בעלי חיים חסרי ישע אלה, ומה נעלה תכלית זו. התנהגות ראויה זו כל כולה גילוי מבורך של חמלה וחיבה, החושף בפנינו את צדו האנושי של האדם, עליו מוטלת החובה לנהוג ברחמים כלפי כל בריה באשר היא, קטנה כגדולה, בבחינת "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה 9).

בית משפט זה כבר העלה על נס לא אחת את הצורך להגן על בעלי החיים, לגביו נאמר כי הוא "מהווה חלק מתרבותנו ומתחושה פנימית ערכית ותועלתית כאחד בדבר הצורך והחובה להגן על כל אשר נברא עלי אדמות ורוח חיים באפו" (עניין עיריית ערד , 778 ; בג"ץ 9232/01

"נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נז(6) 212, 245 (2003)), וכי "חברה נאורה

נמדדת לא רק ביחסה לבני אדם אלא גם ביחסה לבעלי החיים" (דברי ההסבר להצעת חוק צער בעלי חיים, התשנ"ב-1992, ה"ח 2127, 298).

יחד עם זאת, חשובה תכלית זו ככל שתהא, אין לומר כי ידה תהא תמיד על העליונה כאשר בצידן השני של כפות המאזניים מונחת רווחתו של אדם ויכולתו ליהנות מקניינו. במקרה דנן, בעוד למשיב אין בנמצא חלופה לסביבת בית נקיה ושקטה – זכות המגיעה לכל דייר, למשיבה ישנה אפשרות להאכיל את החתולים בנקודה חלופית, אשר אינה מסוכנת ואשר אינה נמצאת בשטחו של אדם אחר. ערה אני להשפעה של צו המניעה גם על רווחתה של המבקשת עצמה ועל הפגיעה האפשרית ברגשותיה הכרוכה בו (וראו: פבלו לרנר "הרהורים בעניין האכלת חתולי רחוב (בעקבות ת"פ 897/01 מדינת ישראל נ' יורובסקי)"; המשפט

ט 407, 422 (2004)). ואולם, חירותה של המבקשת להאכיל את החתולים אינה חייבת להתממש בחצר הבית, ומימושה מחוץ לחצר אינה מהווה פגיעה ברווחתה. לנוכח הקביעה כי התנהלותה של המבקשת בחצר המשותפת מהווה שימוש בלתי סביר במקרקעין ומטרד ליחיד, ובהתחשב בצמצום צו המניעה על-ידי בית המשפט המחוזי ובחלופה המוצעת, אין לומר כי יש מקום להתערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור שניה.

7.

בסוף דבריי, אבקש להצטרף לדבריו של בית המשפט המחוזי שקרא לרשות המקומית לפעול להקמתן של נקודות האכלה מסודרות ברחבי העיר. פעולה מעין זו שתינקט על-ידי הרשויות המקומיות נושאת עמה מסר חינוכי בדבר חשיבות הדאגה לבעלי חיים תוך שמירה על נקיון פני העיר, והיא עשויה לצמצם את קיומן של האכלות ספוראדיות עצמאיות ברשות הרבים ולתרום לשמירה על נקיון העיר וסביבתה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משכך, נתייתר הצורך להידרש לבקשת המבקשת לצרף נספח נוסף לבקשתה. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.