רע"א 5386/17 בני ברונו יפתח נ. עובד עובדיה

1.בקשת רשות ערעור, ועמה בקשה לעיכוב ביצוע, על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ע' ברקוביץ ) בה"פ 20191-06-17 מיום 26.6.2017, בה נתקבלה חלקית בקשת המבקש, בני יפתח, לעכב את הליכי הפינוי המתנהלים נגדו בהוצאה לפועל.

2.בתמצית, עסקינן במקרקעין בשטח של כ-10 דונם ברמת השרון, שרשומה עליהם הערת אזהרה לטובת המשיב 1, עובדיה עובד. עובדיה, יחד עם המשיב 2, סמי לוי, הגישו בשנת 2014 תביעה לפינויים ממקרקעין של אחרים, רואי ושרה לוי. במסגרת אותו הליך הגיעו הצדדים להסכם פשרה, ובו נקבע כי משיפקידו המשיבים סכום כסף מסוים, יוכלו לפנות ללשכת ההוצאה לפועל על מנת לאכוף את הפינוי. סכום הכסף הופקד וההליכים בלשכת ההוצאה לפועל החלו.

3.במסגרת הליכי ההוצל"פ נתבקש פינויו של בני יפתח ושל אדם נוסף, ציון אלי, שנטען כי נכנסו למקרקעין שלא כדין. הללו פנו להוצל"פ, אולם נקבע שטענותיהם צריכות להתברר בבית המשפט. לפיכך הגיש בני תביעה להצהרה על זכויותיו הקנייניות במקרקעין, שלטענתו נרכשה על-ידו מעובדיה. כמו כן, הוגשה בקשתו לעכב את ביצוע הליכי הפינוי עד להכרעה בהליך.

4.בית המשפט קבע כי קיימת אי-בהירות באשר למצב הזכויות במקרקעין, ולכן לעניין סיכויי ההליך – "לא ניתן לקבוע במידה מספקת כי סיכוייה של התובענה הם טובים דיים, אך מנגד, לא ניתן גם לקבוע כי הינם אפסיים" . אשר על כן, הושתתה ההכרעה בבקשה על מאזן הנוחות, וכן על קיומו של שיהוי. בנוגע לנקודה אחרונה זו, נקבע כי בני היה מודע להסכם הפשרה בתביעת הפינוי מזה זמן רב, ולכך שהמשיב 2 טוען לבעלות במקרקעין, אך לא נקט בהליכים להבטחת זכויותיו.

5.אשר למאזן הנוחות, ניתן משקל למועד החזקתו של בני במקרקעין. בני טען כי הוא מחזיק במקרקעין עוד משנת 2009, אך בית המשפט קבע כי לא הניח תשתית ראייתית לכאורית לטענה זו, וגרסתו בנוגע למעשיו במקרקעין לא הייתה עקבית. בני טען כי בשטח מצויים מבנים רבים, באחד מהם הוא מתגורר, והיתר מושכרים לאחרים. באיזון בין השיקולים השונים, ביניהם טיב השימוש במקרקעין, השיהוי ומאזן הנוחות הכולל – הוחלט שבית המגורים של המבקש לא יפונה, ואילו שאר המבנים יפונו.

6.על כך הוגשה הבקשה שלפני, ובה נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לקבוע שמאזן הנוחות נוטה לטובתו של בני; כי התעלם מחוסר תום הלב של המשיבים ומהתנהלותם הדיונית; וכי נתן משקל יתר לשיהוי, שכן את צו הפינוי קיבל רק לפני חודשים ספורים.

7.דין הבקשה להידחות. לא בכדי נקבע הכלל, לפיו תמעט ערכאת הערעור להתערב בהחלטות בדבר סעדים זמניים. החלטות אלו מצריכות איזון בין כמה שיקולים, ואיזון זה ראוי שייעשה בידי הערכאה הדיונית, החשופה למכלול הנסיבות. התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי – אי-פינוי המבקש מבית מגוריו, אך פינוי יתר המבנים – מאזנת באופן הגיוני בין השיקולים שעל הכף. ההחלטה מפורטת ומנומקת, ואין עילה להתערב בקביעות העובדתיות שבבסיסה. בהינתן הקביעה בדבר סיכויי ההליך מזה, ואי-הבהירות בנוגע לזמן שבו עושה בני שימוש במקרקעין מזה; הרי שההבחנה בין בית מגוריו של בני לבין מבנים אחרים שבהם נעשה שימוש כזה או אחר היא הבחנה הגיונית, ואין עילה להתערב בה. מסקנה זו נותרת גם אם אפחית במשקלו של השיקול בדבר השיהוי בהגשת הבקשה.

8.אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.