רע"א 5399/20 פלוני נ. קצין התגמולים

עיינתי בבקשה ושקלתי את נימוקיה. מצאתי כי כלל הטענות שהועלו לפנַי נטענו עוד לפני בית המשפט המחוזי, ונדחו באופן מפורט ומנומק. בקשה למתן רשות ערעור, ב'גלגול שלישי', לא נועדה כדי ליתן הזדמנות לשוב פעם נוספת על אותן טענות שהועלו קודם לכן, ונדחו, בציפייה לתוצאה שונה. באתי אפוא לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי צורך במתן תשובה, וזאת בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים; גם חשש לעיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור אין כאן בנמצא. החלטת ועדת הערעורים נטועה כולה בקביעה עובדתית שלפיה יש להעדיף את חוות הדעת הרפואית שהגיש מומחה בלתי תלוי מטעם הוועדה, שמונה בהסכמת הצדדים , על פני זו שהגיש המבקש; המבקש מצדו כלל לא ביקש לחקור את המומחה שמינתה הוועדה על חוות דעתו וממצאיה.

על פי החלטת הוועדה, המבקש אינו סובל מתסמינים המתאימים להפרעת דחק בתר-חבלתית, וכפועל יוצא – לא מתקיים כל קשר סיבתי עובדתי בין טענותיו לקיומה של הפרעה כזו לבין שירותו הצבאי. ההכרה היחידה – שבה ממילא זכה המבקש עוד קודם לניהול ההליך הנוכחי – היא בהחמרה של הפרעת אישיות שהייתה קיימת קודם גיוסו, בשל השירות הצבאי, בשיעור של 50%.

בשולי הדברים אוסיף, כי בהתאם לסעיף 34(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959, ניתן לערער לפני בית המשפט המחוזי נגד החלטת הוועדה "בנקודה משפטית בלבד" . בדין אפוא דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, וקבע כי "בניגוד לטענת המערער אין המדובר בשאלה משפטית, אלא בהכרעה עובדתית אשר אינה מקנה עילה לערעור ולהתערבות בהכרעת הועדה" . בהקשר זה, לא ראיתי מקום לקבל את טענת המבקש, כי ההחלטה להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם הוועדה על פני חוות דעתו של המומחה מטעמו, באה בגדר 'נקודה משפטית'.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.