רע"א 5402/98 הסנה חברה לבטוח בע"מ נ. מימי בן ארי

ביום 10.12.98 דחיתי את בקשת המבקשות להאריך להן את המועד להפקדת ערבון, ואמרתי כי הנימוקים להחלטתי זו ינתנו בנפרד. בשל תקלה הוחזר אלי התיק למתן הנימוקים אך עתה.

להלן מובאים נימוקי החלטתי:

המבקשות הגישו ביום 30.8.98 בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בנוגע לבקשותיהן לזמן עד ולהגיש חוות-דעת רופא.

בהתאם לתקנות 404 ו428- לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות) נקבע, כי על המבקשות להמציא ערבות בסך 10,000 ש"ח, וזאת תוך חמישה-עשר ימים ממועד מסירת ההודעה. יש לציין, כי מועד זה, של חמישה-עשר ימים, הוא המועד המקובל בבית משפט זה להפקדת הערבון בבקשות רשות ערעור. ההודעה על קביעת הערבון נמסרה לבא-כוח המבקשות ביום 15.9.98. לפיכך, ומאחר שיום הכיפורים חל ביום 30.9.98, חל המועד האחרון להפקדת הערבון ביום 1.10.98.

ביום 1.11.98, היינו, כחודש ימים לאחר חלוף המועד להפקדת הערבון, הוגשה הבקשה מטעם המבקשות להארכת המועד להפקדת ערובה. בבקשה נטען, כי ההודעה על הפקדת ערבון הומצאה לבא-כוח המבקשות ערב החגים, ומאחר שבתקופה זו משרדי חברות הביטוח סגורים במשך ימים רבים, חל שיהוי בהמצאת הערובה. לפיכך, התבקשה הארכת המועד להפקדת הערובה עד ליום 20.11.98, תוך ציון כי אין במתן האורכה כדי לגרום נזק למשיבה.

ביום 2.11.98 החלטתי על הגשת תגובה מטעם המשיבה. בתגובתה התנגדה המשיבה לבקשה. לטענתה, די בכך שהבקשה להארכת המועד הוגשה לאחר שחלף המועד להפקדת ערבון, ומבלי שנמצאה לכך כל הצדקה עניינית, כדי למחוק את הערעור. טוענת המשיבה, כי אין בטענת המבקשות, לפיה ההודעה על קביעת הערבון התקבלה בידיהן ערב החגים כדי להוות צידוק כנדרש להארכת המועד, שכן היה על המבקשות כמגישות הערעור להיערך לכך מבעוד מועד. מוסיפה המשיבה, כי גם אם יתקבל נימוק זה של המבקשות, אין בו כדי להסביר מדוע לכל הפחות, לא הוגשה בקשה להארכת המועד בטרם המועד חלף. כמו כן טוענת המשיבה, כי לבקשה להארכת המועד לא צורף תצהיר לאימות העובדות, כנדרש.

בהודעה שהוגשה לבית המשפט ביום 23.11.98 ביקשו המבקשות להוסיף מספר טענות: כי שמיעת הראיות בפני בית המשפט קמא טרם הסתיימה, כי בפני בית משפט תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור נוספת שהגישו המבקשות, וכי ערבות בתיק זה נשלחה לבית המשפט בדואר כבר ביום 3.11.98.

המועד להפקדת הערבון לא נקבע בחיקוק, ועל כן אין המבקשות צריכות להראות במקרה זה טעם מיוחד להארכת המועד. אולם, גם כאשר הארכת המועד אינה תלויה בטעם מיוחד, לא יאריך בית המשפט את המועד כדבר שבשיגרה ועל המבקש ליתן הסבר מתקבל על הדעת לאיחור (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי , (מהדורה שביעית, 1995), עמוד 888).

להלן נימוקי לדחיית בקשת המבקשות להארכת המועד להפקדת הערבון.

ראשית יש לציין, כי הבקשה הוגשה בלא שצורף לה תצהיר, כנדרש, לאימות העובדות המובאות בה.

לעניין טענת המבקשות, כי ההודעה על הפקדת הערבון הומצאה לידי המבקשות ערב החגים, ולכן לא הופקד הערבון במועד - אין בטענה זו כדי להסביר את האיחור בהפקדת הערבון ואין בה, על כן, כדי לשמש טעם להארכת המועד. זאת, משלושה טעמים: ראשית , משום שהיה באפשרות המבקשות להיערך להפקדת הערבון מבעוד מועד; שנית , משום שהמבקשות לא טרחו להגיש בקשה להארכת מועד בטרם המועד להפקדת הערבון חלף (כפי שצויין לעיל, הוגשה הבקשה שבפני כחודש ימים לאחר שהמועד האחרון חלף); ושלישית , אף אם היינו מקבלים את הטענה האמורה, הרי שלמרות שתקופת החגים הסתיימה כבר בתאריך 14.10.98, הוגשה הבקשה שבפני אך כשבועיים לאחר מכן.

מעבר לכך שאין בפי המבקשות הסבר סביר לאיחור, הרי שבענייננו, כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטות ביניים של בית המשפט קמא, סבורה אני כי שקילת מאזן האינטרסים המעורבים, של המבקשות מחד ושל המשיבה ושל הציבור מאידך, מובילה למסקנה כי אין מקום להארכת המועד (בש"א 3780/98, גיא רוזן ואח' נגד כפר הרי"ף ואח' (טרם פורסם)).

מבחינת המבקשות, יהיה באפשרותן להשיג על החלטות אלה של בית משפט קמא אף בשלב הערעור על פסק הדין (גם אם אפשרות זו אינה האפשרות המועדפת עליהן).

מבחינת המשיבה, קיים בידה אינטרס לגיטימי לדחות הבקשה לרשות ערעור, שכן בהתמשכות הדיון בבקשת רשות הערעור יש כדי להשהות את ההליכים בתיק העיקרי המתנהל בבית משפט קמא.

השתהות ההליכים בבית משפט קמא, וריבוי ההליכים בבקשות בינים, גורמת לנטל על ציבור המתדיינים כולו.

בשל כל הטעמים האמורים נדחתה בקשת המבקשות להארכת המועד להפקדת ערבון.