רע"א 5408/17פלוני נ. דיור ב.פ. בע"מ

סקרתי את מכלול השיקולים החלים על הסוגיה של צירוף בעל דין להליך קיים כתובע שלא בהסכמתו במקרים מסוג זה, אחזור על עיקרי הדברים בקצרה.

4.

ככלל, בעניין שומוביץ הצבעתי על כך ש" בקשה מסוג זה אינה מתיישבת לכאורה עם הכלל הרגיל לפיו התובע הוא שיוזם את התביעה וקובע את עיתוי הגשתה, את העילות שבגינן יתבע, את הסעדים שיבקש ואת זהותם של הצדדים לתביעה" (שם, בפסקה 28), כמו גם על כך שצירוף תובע נגד רצונו צפוי לעורר קשיים מהיבטים הנוגעים לניהול ההליך. על בסיס טעמים אלה וסקירת הפסיקה בנושא ציינתי כי הדעה הרווחת היא ש"אין כופים על תובע לתבוע", גם אם הסמכות לעשות כן מכוח תקנה 24 לתקנות קיימת לכאורה.

5.

על בסיס העקרונות הכלליים שתוארו לעיל, דנתי בעניין שומוביץ בשאלת הצירוף להליך של הצדדים שצירופם התבקש, תוך הצבעה על כך שבאותו עניין הוגשה בקשה חלופית לצרף את הצדדים שצירופם התבקש כנתבעים, ולא רק כתובעים. קבעתי שם, בין היתר, את הדברים הבאים:

"אני סבורה שיש לבחון את שאלת צירוף בעלי הדין בשים לב לאופי טענות ההגנה שהעלו שומוביץ. כזכור, שומוביץ טוענים שאפילו ייקבע כי אין להם כל זכות במקרקעין, יש להתנות את קבלת התביעה בהעמדתו של דיור חלוף או פיצוי לטובתם. כפי שכבר צוין, מתגובתה של רשות הפיתוח עולה כי אף היא מכירה במישור העקרוני בהתחייבות לתת למשתכנים בגבעת עמל 'דיור אקוויוולנטי בבניינים שייבנו במתחם', ואף אינה שוללת כי התחייבות זו חלה גם לגבי שומוביץ באופן ספציפי (היא אך טוענת שמי שחב בהתחייבות זו כיום הם בעלי זכויות הבעלות במקרקעין). בנסיבות אלה, ספק אם ניתן לתת פתרון שלם ויעיל לתובענה מבלי שהכרעה בשאלה האם לשומוביץ קמה זכות לדיור חלוף כתנאי לפינויים תקים מעשה בית דין גם כלפי מי שלגביו נטען כי הוא חב בהעמדת דיור כאמור. מדובר באותה פלוגתה שמתעוררת בהליך דנן (ולא בפלוגתה שניתן היה לעורר בתביעה אחרת) שכן נטען, ולא בעלמא, כי תנאי לפינוי המתבקש בתביעה הינו מתן דיור חלוף או פיצוי למפונים. באופן יותר קונקרטי, אני סבורה שהמחלוקת לא תגיע לפתרונה השלם אם ייקבע שעל שומוביץ לפנות את המקרקעין, אך מתן הסעד האמור יותנה בכך שיועמד לטובת שומוביץ דיור חלוף על-ידי אדם שאינו צד להליך (ומבלי לנקוט כל עמדה באשר לאפשרות שכך ייקבע). אני סבורה שבנסיבות העניין יש בכך כדי להפוך את מי שנטען לגביו כי הוא חב בפיצוי כלשהו כתנאי לפינויים של שומוביץ מהמקרקעין לבעל דין 'דרוש' במשפט (היינו, שמתקיים התנאי השני מבין התנאים הקבועים בתקנה 24 לתקנות). לצורך כך, אין הכרח בצירופו כתובע, וניתן להסתפק בצירופו כנתבע" (שם, בפסקה 37. ההפניות הושמטו, ההדגשות במקור).

6.

בהמשך לקביעות אלה, הוריתי להחזיר את העניין לבית משפט השלום על מנת שזה יבחן פעם נוספת את הבקשה לצירוף הצדדים. באופן יותר קונקרטי, הוריתי לבית משפט השלום לנהוג בעניין זה לפי המתווה הבא: ראשית – לבחון ביחס לכל מי שצירופו מתבקש האם מועלית כנגדו טענה כי הוא חייב בהעמדת דיור חלוף במתכונת המהווה תנאי לפינוי של הנתבע, ורק אם מתעוררת טענה כזו (להבדיל מטענה שעניינה מידע המצוי ברשותו של אותו צד לגבי התחייבות כאמור) לצרפו כצד להליך; שנית, לתת למי שיש מקום לצרפו להליך ויכול לשמש כתובע בהליך לסילוק יד (משום שהוא בעל זכויות במקרקעין) בחירה בין הצטרפות כתובע לבין הצטרפות כנתבע. כמו כן הנחיתי את בית משפט השלום לבחון את עמדתם העדכנית של הצדדים ולהכריע בעניין לפי שיקול דעתו.

7.

בהתאם להחלטתי בעניין שומוביץ הוחזר הדיון באותו עניין לבית משפט השלום (ת"א 10950-04-14, השופט ג' הימן ). בהחלטה מיום 21.4.2016 קיבל בית משפט השלום את הבקשה לצירופן של חברות פרטיות נוספות (א.מ.ת.ש השקעות בע"מ ואלעד ישראל מגורים בע"מ, הן המשיבות 3-2 בהליך דנן) שרכשו זכויות במקרקעין כנתבעות בהליך, אך דחה את הבקשה לצרף את העירייה ואת רשות הפיתוח (להלן: החלטת שומוביץ השנייה ) . כפי שיובהר להלן, החלטתו זו של בית משפט השלום זכתה להתייחסות גם בהליך שהוליד את הבקשה שבפני, ועל כן אפרט את עיקריה.

8.

בהחלטת שומוביץ השנייה בית משפט השלום קבע כי אין בנסי בות העניין הצדקה לצרף את המשיבות כצד להליך שבפניו. ראשית, נקבע כי הודעתם של כל הגורמים הרלוונטיים כי הם יקבלו על עצמם כל הכרעה של בית המשפט בתביעה לסילוק יד, לא ישיגו עליה, ולא יבקשו לשנותה בהליך נוסף מייתרת את הצורך לצרפם להליך. שנית, בהתייחס לסוגיית הפיצוי, נקבע כי בהסכמים שנערכו בין רשות הפיתוח לחברת דיור ב.פ. בע"מ, ו בין עיריית תל אביב-יפו, דיור ב.פ. בע"מ ו שניים נוספים –

אברמוביץ וזיתוני , העבירו המשיבות את מלוא החובות לדאוג לפיצויים או לדיור חלוף ולכן אין עוד מקום לצירופן.

9.

להשלמת התמונה יוער כי ביום 5.10.2016 נדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי על החלטת שומוביץ השנייה . בית המשפט המחוזי אימץ בהחלטתו את הנמקתו של בית משפט השלום (רע"א 60779-05-16, השופטת א' כהן ). על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא הוגשה בקשת רשות ערעור נוספת לבית משפט זה.

החלטתו של בית משפט השלום במקרה דנן

10.

ביום 19.2.2017 דחה בית משפט השלום את הבקשה לצירוף המשיבות כתובעות. בהחלטה הודגש כי הבקשה לצירוף המשיבות להליך הוגשה בשיהוי רב, וזאת למרות שכל העובדות הרלוונטיות היו בידיעתם של המבקשים זה שנים. כן נקבע כי בית המשפט יחייב גוף ציבורי להצטרף כתובע בתביעה שאין לו עניין בה במקרים נדירים בלבד, וכי הטענות שהועלו נגד המשיבות שייכות ברובן לתחום המשפט המינהלי, בה בשעה שבית משפט השלום אינו אמור לבחון טענות מסוג זה בהליך שבפניו. אשר לפיצוי המבקשים, נקבע כי אין מחלוקת בין התובעות לבין המשיבות על כך שהתובעות לקחו על עצמן את עול הפיצוי, וגם משום כך אין לצרף את המשיבות כתובעות בתיק. בהקשר זה ציין בית משפט השלום כי הוא מאמץ את עיקריה של החלטת שומוביץ השנייה. בית משפט השלום הוסיף כי ייתכן שהיה מקום למשלוח הודעות צד ג' כלפי המשיבות עם הגשת כתב ההגנה, אך מועד זה חלף מזמן, וכעת אין לאפשר זאת ב"דלת אחורית" של צירוף תובעים לפי תקנה 24 לתקנות. לבסוף, צוין כי יש להימנע מסרבול ההליך ומעיכוב נוסף בתביעות הנדונות.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

11.

המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור, ובה טענו, בין היתר, כי החלטת בית משפט השלום מנוגדת להנחיות שהות וו על-ידי בעניין שומוביץ . ביום 4.6.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקבעו כי אין היא מקיימת את אמות המידה המצמצמות שנקבעו בפסיקה להתערבות של ערכאת הערעור בהחלטות הערכאה הדיונית שעניינן ניהול ההליך וסדרי דין, ובהפנותו בין השאר להחלטת שומוביץ השנייה, ואף להחלטתו של בית המשפט המחוזי שדחתה את בקשת רשות הערעור עליה. בית המשפט המחוזי ציין כי גם בהחלטת שומוביץ השנייה הוחלט, בסופו של דבר, כי המשיבות לא יצורפו כתובעות, ופירט את הנימוקים שעמדו בבסיס אותה החלטה. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי החלטתו של בית משפט השלום תואמת את העקרונות שהותוו בהחלטתי בעניין שומוביץ .

הבקשה דנן

12.

בבקשה דנן המבקשים חוזרים וטוענים כי הם מעוניינים להתגונן בתביעה לסילוק ידם מהמקרקעין באופן שיאפשר להם להעלות את מלוא טענותיהם לפיצוי כנגד כל הגורמים הרלוונטיים אשר נושאים לשיטתם בחובת הפיצוי כלפיהם. המבקשים הוסיפו כי ההחלטה בבקשה דנן נוגעת לשורש ההליך המתנהל נגדם ולזכותם להליך הוגן.

13.

לגופם של דברים, המבקשים סבורים כי החלטת בית משפט השלום בעניינם היא לאקונית ואינה יורדת לשורש טענותיהם. כן נטען כי בית המשפט המחוזי סבר בטעות כי הפיצוי שאותו דורשים המבקשים מהמשיבות הוא הפיצוי שאותו הם דורשים מהתובעות, בה בשעה שלמעשה הפיצוי שהם דורשים מהמשיבות הוא אחר ונסב על הפרת התחייבויות שלטוניות כלפיהם. המבקשים מדגישים כי צירופן של המשיבות הכרחי על מנת להכריע בשאלות המתעוררות בתביעות כלפיהם.

14.

ביום 17.7.2017 הוריתי על הגשת תגובות מטעמן של התובעות והמשיבות.

15.

ביום 30.7.2017 הגישה העירייה את תגובתה. בתגובה נטען כי סוגיית צירופה הוכרעה באופן חד משמעי בהליכים אחרים (בין היתר בהחלטת שומוביץ השנייה), במסגרתם נקבע כי לעירייה לא נותרו התחייבויות כלפי המבקשים בגין הפינוי. כמו כן נטען כי יש לדחות את הטענה לפיה יש לחייב את העירייה בפיצוי שאינו נובע מהפינוי עצמו, וכי ככל שעומדות למבקשים תביעות כנגד העירייה שלא בגין הפינוי, הרי שעליהם לנקוט הליך עצמאי בעניין. בפרט מדגישה העירייה כי בירור משפטי שיכרוך את סוגיית הפיצויים בגין הפינוי עם תביעות פיצויים בגין עילות אחרות יסרבל את הדיון בתביעות הפינוי. מכל מקום, העירייה מוסיפה ומטעימה כי ככל שלמבקשים היו עילות תביעה נגדה, הרי שאלו התיישנו לפני עשורים.

16.

התובעות הגישו את תגובתן ביום 6.8.2017. התובעות טוענות בתגובתן כי הבקשה אינה מקיימת את אמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, ובפרט כאשר מדובר בגלגול שלישי על החלטת ביניים של הערכאה הדיונית. לגופו של עניין, התובעות סומכות ידיהן על החלטתו של בית משפט השלום, וטוענות כי החלטה זו, כמו גם החלטתו של בית המשפט המחוזי, יישמו כדבעי את העקרונות שהותוו בעניין שומוביץ . לבסוף, התובעות מצביעות על השלב המתקדם בו נמצא ההליך כשיקול לדחיית הבקשה.

17.

המדינה ורשות הפיתוח הגישו את תגובתן ביום 14.8.2017, ובה הן עומדות על כך שאין הצדקה לצירופן להליכים במקום שבו לא הוגשה הודעת צד ג' במועד, ואף לו הייתה מוגשת הייתה נדחית, כך נטען, על הסף. עוד נטען כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב, וכי היענות לבקשת הצירוף בשלב כה מתקדם של ההליך תגרור עיכוב משמעותי בניהולו. עוד נטען כי הבקשה אינה עומדת בעקרונות שנקבעו בעניין שומוביץ לצירופו של צד להליך, בהתחשב בכך שלא נטען בה כי הפיצוי היה תנאי לפינוי. לבסוף נטען כי מדובר בהחלטה דיונית מובהקת שהנטייה תהיה לא להתערב בה.

18.

ביום 20.8.2017 הגישו המבקשים תשובה לתגובות, לאחר שנעתרתי לבקשתם לעשות כן בהחלטה מיום 16.8.2017. בעיקרו של דבר, המבקשים טוענים בתגובתם כי תביעותיהם נגד המשיבות אינן יכולות להתברר בנפרד מתביעת הפיצויים הכרוכה בפינוי, שכן דרישת המבקשים לפיצוי נובעת מהתחייבותה של המדינה כלפיהם. כמו כן, המבקשים שוללים את הטענה שבקשתם הוגשה בשיהוי, בשים לב לכך שבפועל היא הוגשה עוד בטרם הגשת כתב ההגנה, אך היא לא הוכרעה משך תקופה ארוכה. לבסוף, נטען כי שיקולים שעניינם הימשכות ההליך אינם צריכים לחסום את צירוף המשיבות, כאשר הדבר הכרחי לבירור התביעה.

דיון והכרעה

19.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, ולאחר שנתתי הזדמנות לצדדים לטעון בעניין זה ושוכנעתי שלא ייפגעו זכויותיהם כבעלי דין אם אנהג בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ראיתי לנכון להעניק רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פיה. אקדים את המאוחר ואציין כבר כעת כי לדעתי יש לקבל את הערעור, כמפורט להלן.

20.

הלכה ידועה היא שעל מנת שתתקבל בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי עליה לעורר שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הקונקרטיים , או לחלופין שדחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) ). כללים אלו חלים מקל וחומר כאשר הבקשה נסבה על החלטת ביניים של הערכאה הדיונית. בקשה מסוג זה תתקבל במקרים חריגים בלבד (ראו למשל: רע"א 5175/17 הלני השקעות ונדל"ן בע"מ נ' מאיה ל.ס בע"מ , פסקה 7 (26.7.2017); רע"א 3013/17 הימנותא בע"מ נ' עזבון המנוח מוחמד מחמוד סומרין , פסקה 8 (6.6.2017)).

21.

אני סבורה כי המקרה שבפני הוא מן המקרים החריגים המצדיקים היענות לבקשה. המדובר בהליכים משפטיים על פרשה מורכבת וארוכת שנים שלה היבטים משפטיים ועובדתיים לא פשוטים ופוטנציאל ממשי להשלכות רוחב. המחזיקים נדרשו להתמודד במהלך השנים עם בעלי מקרקעין רבים, תחילה רשויות ציבוריות ובהמשך בעלים פרטיים, וכל זאת בהליכים הנסבים על פינויים מביתם. כמו כן, אי-צירופן של המשיבות עלול להוביל לכך שההתדיינות בנושא לא תסתיים במסגרת הליכים אלה.

22.

הבקשה דנן אינן נסבה במישרין על החלטת שומוביץ השנייה. עם זאת, מאחר שהערכאות הקודמות הנחו עצמן לאורה, אציין כי מנקודת מבטי ככל שהיו למשיבות התחייבויות כלפי המבקשים (ואינני מכריעה בעניין זה) – אין די בהמחאת החובות הנובעות מהן לתובעות כדי לייתר את הרלוונטיות של המשיבות להליכים. ללא הסכמה של "הנושים", הם המבקשים, לא ניתן להמחות את החיובים כלפיהם לצד שלישי (ראו: סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969; נילי כהן "חוזה לטובת אדם שלישי" חוזים כרך ג 99 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003); שלום לרנר המחאת חיובים 109-108 (2002)).

23.

המבקשים טוענים כי הן העירייה והן רשות הפיתוח התחייבו כלפיהם להעמיד להם דיור חלוף כתנאי לפינוי. אינני נוקטת כמובן כל עמדה בעניין זה. אולם, המחאת חיוב זה, ככל שהיה קיים, ללא הסכמתם של המבקשים (או הסכמת המחזיקים במקרקעין בתקופה הרלוונטית) אינה מחייבת אותם. כך במשפט האזרחי, ולא כל שכן כאשר מדובר בחובות שיש להם לפי הנטען גם היבטים שלטוניים.

24.

לכך יש להוסיף את שהזכרתי כבר בעניין שומוביץ , דהיינו כי בהליך קודם שעסק בנסיבות דומות לענייננו, גם הוא בעניינו של המתחם, צורפה העירייה כתובעת – לבקשת הנתבעים באותו הליך – ללא הסכמתה (ת"א (שלום ת"א) 11133-04-14 אברמוביץ נ' בלוטשטיין (8.7.2014)). בקשת רשות ערעור שהגישה העירייה על החלטה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי (רע"א 50797-07-14). חרף עמדתה העקרונית שהוצגה על-ידה בפרשה זו ובעניין שומוביץ , העירייה לא הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה, אלא בחרה להשלים אתה. בסופו של דבר, הסתיים ההליך בפשרה. בהקשר זה אציין כי אני סבורה שבנוסף לשיקולים הנוגעים ליעילות דיונית, יש מקום לתת משקל גם לחובת ההגינות שחלה על רשויות ציבוריות (ראו גם דבריי בעניין שומוביץ , וההפניות שם).

25.

משקבעתי כי אין די בהמחאת החובות לתובעות כדי לייתר את הרלוונטיות של המשיבות להליך, עלי להכריע באיזה מעמד יש לצרפן. המבקשים עתרו לצרף את המשיבות כתובעות, אך בקשה זו אינה עולה בקנה אחד עם העקרונות שעליהם הצבעתי בהחלטתי בעניין שומוביץ באשר לצירוף תובע כנגד רצונו מכוח תקנה 24 לתקנות. כפי שציינתי שם, הגם שיש לבית המשפט סמכות להורות על צירוף תובע, הכלל במקרה הרגיל הוא כי אין כופין על תובע לתבוע (ראו עוד: שרון חנס ויששכר (איסי) רוזן-צבי "תביעה ביוזמת הנתבע" עיוני משפט מ 173, 222-221 (2017)). על כן, בנסיבות העניין, אני סבורה כי יש להורות על צירופן של המשיבות להליך כנתבעות. זאת, לנוכח היותן בעלות דין דרושות להכרעה בשאלת הפיצוי כתנאי לפינויים של המבקשים מהמקרקעין, ובשל הצורך לחייבן בכל מעשה בית-דין שההליך יוליד. לנוכח הנסיבות הייחודיות של הפרשה ואופי הטענות בין הצדדים, בית משפט השלום ייתן הוראות מתאימות להמשך ניהול התיק, על-פי שיקול דעתו (ראו והשוו: סעיפים 19-18 בהחלטת שומוביץ השנייה).

26.

למען הסר ספק, וכפי שציינתי גם בעניין שומוביץ , אין בדברים אלה כדי לקבוע או לרמוז כי הליך זה יוביל בהכרח להכרה בזכותם של המבקשים לפיצוי בדרך זו או אחרת, אלא רק להצביע על כך שזוהי אפשרות שלא ניתן לשלול אותה, ושקביעת המסגרת הדיונית צריכה להתחשב בה.

27.

בשולי הדברים אעיר כי המבקשים אמנם טענו בתחילת הדרך כי הפיצוי אותו הם דורשים מהמשיבות הוא פיצוי נוסף לפיצוי בו חייבות התובעות כתנאי לפינוי ("הפיצוי המבוקש מהגופים שצירופם מתבקש הינו שונה מהפיצוי המבוקש מהתובעות ... בגין הפרת חוזים תקנות והסכמים"). המשיבות טענו בתגובותיהם במידה לא מבוטלת של צדק כי תביעות לפיצויים שאינן תנאי לפינוי יכולות וצריכות להתנהל במסגרת נפרדת להליך העיקרי בענייננו, וכי ההנחיה בעניין שומוביץ הייתה לצרף כצדדים להליך רק מי שנטען כלפיהם שהתחייבו לדיור חלוף כתנאי לפינוי. ואולם, בתשובה שהגישו המבקשים ביום 20.8.2017 הם הבהירו כי המדובר בפיצוי שהוא תנאי לפינוי. אמנם היה מקום להבהיר ולדייק את הטענות בבקשה עצמה, ויש לתת ביטוי לכך בהוצאות שייפסקו בהליך זה, אך בסופו של יום, ומשהדברים הובהרו ותוקנו, לא מצאתי לתת לכך משקל מכריע במקרה הנדון.

28.

בית משפט השלום ציין בענייננו כי הבקשה לצירוף המשיבות להליך הוגשה בשיהוי רב, וכי המבקשים לא נתנו לכך כל הסבר. המבקשים הבהירו בבקשה דנן כי בקשת הצירוף הוגשה כבר בראשית ההליך ביום 31.3.2016 בטרם הוגש כתב הגנה, אך הבקשה הוכרעה רק שנה לאחר מכן בעקבות בקשה למתן החלטה שהגישו המבקשים. המשיבות התייחסו לטענת המבקשים וטענו כי גם אם הבקשה הוגשה ללא שיהוי, היה מצופה מהמבקשים לא לקפוא על שמריהם, ולהגיש במועד מוקדם יותר בקשה למתן החלטה בבקשת הצירוף. אני סבורה כי גם אם הגשת בקשה למתן החלטה בשלב מוקדם יותר הייתה רצויה, הרי שהגשת הבקשה לצירוף צד עצמה הוגשה כבר בשלב מקדמי של ההליך ולא לקתה בשיהוי כפי שסבר בית משפט השלום. עוד אוסיף, גם אם בשולי הדברים, שהבקשה למתן החלטה הייתה יכולה להיות מוגשת גם על-ידי כל אחת מהמשיבות או התובעות.

סיכום

29.

סיכומם של דברים: הערעור מתקבל. המשיבות יצורפו כנתבעות בהליך העיקרי. ככל שלמשיבות או למי מהן יש זכויות במקרקעין, הן יוכלו, לפי העניין, להגיש בקשה לבית משפט השלום להצטרף כתובעות ולא כנתבעות, ובית משפט השלום יכריע בכך, לפי הצורך, כמיטב שיקול דעתו. בנסיבות העניין, ונוכח האמור בפסקה 27 לא ייעשה צו להוצאות.