רע"א 5449/19 מאיר מסיקה נ. חב' גידולי אגו בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט יעקב פרסקי ) בת"א 30741-07-15 מיום 14.7.2019, בעניין בקשת המבקש לגילוי מסמכים, ועל החלטתו מיום 16.7.2019 שניתנה בתום דיון במעמד הצדדים, ובמסגרתה נידון מתווה לצמצום המחלוקת בשאלת גילוי המסמכים.

2.

המבקש הוא חקלאי ותיק, בעל מומחיות בתחום גידול הבטטות. המשיבה היא חברה העוסקת בגידול ובשיווק של תוצרת חקלאית בארץ ובעולם. בין המבקש למשיבה נתגלעה מחלוקת שעניינה שאלת קיומה והיקפה של שותפות בין הצדדים במיזם חקלאי של גידול בטטות ותפוחי אדמה. ביום 15.7.2015 הגיש המבקש תביעה לבית משפט קמא, ובה ביקש לחייב את המבקשת במתן חשבונות השותפות למבקש, בחלוקת נכסי השותפות בין הצדדים ובתשלום חלקו של המבקש ברווחי השותפות. בתגובה, ביום 22.11.2015 הגישה המשיבה כתב תביעה שכנגד, במסגרתו טענה כי מכוח השותפות האמורה קיים למבקש חוב כלפיה.

3.

במסגרת בירור התביעה והתביעה שכנגד, ביום 27.11.2018 נתן בית משפט קמא החלטה שעניינה "שאלת היקף השיתוף שהתקיים בין הצדדים כחלק מתביעה למתן חשבונות" . בהחלטתו, קבע בית משפט קמא כי "השיתוף בין הצדדים עמד בשנים הרלבנטיות כטענת הנתבעת על שליש לתו בע ובנוגע לענף הבטטות של הנתבעת. כחלק מהסכמת הצדדים ובין היתר, הוסכם כי לתובע ישולם תשלום שנתי קבוע בסך 480,000 ש"ח בעיקר עבור שתילי בטטות שהינו תשלום שלא בא במקום שליש מהתוצאה העסקית בענף הבטטות "

(פסקה 8 להחלטה).

עוד קבע בית משפט קמא כי בשנת 2010 "נערכה ישיבה לסגירת חלוקת רווחים עד סוף שנת 2009 לחלקות דרום וכן סיכמה את עונת 2010-2011 לחלקות מרכז " , אך הותיר פתח לצדדים "להתייחס לנושא השנים ומה כבר נסג ר בין הצדדים "

(פסקה 34 להחלטה).

קרי, בקבעו את היקף השותפות, תחם בית משפט קמא את מסגרת השנים לצורך ביצוע ההתחשבנות בין הצדדים, אך נמנע מלסתום את הגולל על טענות הצדדים ביחס לשנים שקדמו לכך (להלן:

"החלטת השיתוף" ).

4.

בהמשך להחלטה זו, נערך ביום 29.1.2019 דיון במעמד הצדדים, במסגרתו נדונה האפשרות למינוי מגשר או בעל מקצוע מוסכם לצורך בירור ההתחשבנות, בהתאם להיקף השותפות שקבע בית משפט קמא. לאור כך, הורה בית משפט קמא למבקש, לפנות למשיבה בדרישת גילוי מסמכים הרלוונטיים לשלב ההתחשבנות.

5.

בעקבות כך, הגיש המבקש בקשה ארוכה ומפורטת לגילוי מסמכים (28 עמודים), אשר נענתה בתגובה ארוכה ומפורטת מצד המשיבה (28 עמודים), שכנגדה הגיש המבקש תגובה לתשובה, שאף היא ארוכה ומפורטת כמעט כקודמותיה (25 עמודים). על כך העיר בית המשפט קמא בהחלטה שנתן ביום 14.7.2019, בלשון עדינה, כי

" יש משהו מכביד " בכתבי טענות באורך זה. בהמשך לכך הסתפק בית המשפט קמא בשלב זה בקביעת " מתווה לגילוי המסמכים " (להלן: " המתווה" ), תוך שהוא מותיר את "[מתן] הנחיות למיצוי גילוי המסמכים " לישיבה הקרובה.

6.

"הישיבה הקרובה" התקיימה יומיים לאחר מכן, ביום 16.7.2019. בהסכמת הצדדים התקיים " שיח בין בית המשפט לצדדים " שלא תועד בפרוטוקול. בסיום הדיון נתן בית המשפט החלטה ממנה עולה כי לא הושגו הסכמות קונקרטיות, אלא בית המשפט שלח את הצדדים " להמשיך במיצוי גילוי המסמכים לצורך החשבונות ", תוך שהוא תוחם את המהלך לשלושה חודשים, ומאפשר לצדדים להגיש בקשות למסמכים נוספים עד ליום 30.7.2019, ובקשות בעניין גילוי עד ליום 16.10.2019. בסיום ההחלטה מצא בית המשפט לנכון לחזור ולהבהיר את המתווה שקבע בהחלטה מיום 14.7.2019.

7.

מתיאור הדברים לעיל עולה כי הליכי גילוי המסמכים שבין הצדדים טרם הסתיימו, ואף לא ניתנו החלטות לגופה של בקשת הגילוי על ידי בית המשפט קמא. ואכן, בקשת רשות הערעור שלפניי איננה מתייחסת לדרישה שנדחתה לגילוי מסמך או סוג מסמכים זה או אחר, אלא למתווה אותו קבע בית המשפט קמא ב- 14.7.2019, ואשר אותו חזר והבהיר בהחלטה בתום הדיון ב- 16.7.2019. עיקר הטרוניה של המבקשת בעניין המתווה הוא שנקבע כי בקשות המתייחסות לתקופה שלפני 1.10.2010 לא ייענו, אלא ב" חריגים קונקרטיים שידרשו נימוק ".

8.

צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: "הצו" ), מורה כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חיסיון" (סעיף 1(10) לצו). פשיטא כי ההחלטות בעניין הגילוי עליהן מתבקשת רשות הערעור – החלטות המגדירות מתווה כללי שנועד להנחות את הצדדים בהליכי הגילוי שהם התבקשו לקיים ביניהם, אך אינן מכריעות בבקשות גופן – נופלות לגדר הכלל הקבוע בסעיף 1(10) לצו, ולא לגדר החריג, ועל כן אינן מסוג העניינים שניתן להגיש לגביהם בקשת רשות ערעור.

9.

את עמדתי בעניין תכליתו ומשמעותו של הצו הבהרתי ברע"א 3099/18 אברהם נ' קרן קיימת לישראל

(21.5.2018) בזו הלשון:

[לצו] תכלית כפולה: ראשית , לשמר את הפררוגטיבה הניהולית של הערכאה המבררת בנושאים דיוניים-טכניים באופיים; שנית , להגן על ערכאת הערעור מפני ריבוי התדיינויות בעניינים שעלות בירורם כהליך ביניים צפויה לעלות על התועלת שתצמח מכך.

הגשמת תכליות הצו מחייבת כי בעניינים המנויים בו לא תינתן רשות ערעור, וזאת מבלי שיבחנו כלל השאלות האם להחלטה המותקפת עשויה להיות השפעה על תוצאות ההליך והאם מבחינה עניינית צדקה הערכאה המבררת בהחלטתה. אם תאמר אחרת – מה הועילו חכמים בתקנתם?

דברים אלה יפים גם לענייננו.

10.

בקשת רשות הערעור נדחית איפוא. המבקש יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 3,000 ש"ח.