רע"א 5451-23 רע"א 5451-23

1.בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 14.7.2023, בע"ו 25139-07-23 (השופט א' רומנוב), שבגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים (להלן: הוועדה הפסיכיאטרית או הוועדה), מיום 10.7.2023, להאריך את אשפוזו הכפוי לתקופה בת 3 שבועות.

2.המבקש, תייר, אזרח אנגליה ותושב לונדון, בעל עבר פסיכיאטרי, הובא לבית החולים על-ידי המשטרה, ואושפז במחלקות הפסיכיאטריות בבתי החולים שערי צדק, הדסה עין-כרם ואיתנים. ביום 20.5.2023 הוצאה בעניינו הוראת אשפוז דחופה, ואשפוזו האחרון, בכפר שאול, הוארך מעת לעת.

3.ביום 10.7.2023, דנה הוועדה הפסיכיאטרית בבקשת הארכה נוספת לצו האשפוז הכפוי. לדיון זה התייצבו המבקש ובא-כוחו מהסיוע המשפטי, אשר הביעו התנגדות להמשך האשפוז הכפוי, וכן מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בה מאושפז המבקש, אשר נשאל באריכות על-ידי הוועדה על אודות מצבו הנפשי של המבקש, ועל מידת מסוכנותו לעצמו ולסביבה. בנוסף, שוחחו חברי הוועדה טלפונית עם בנו של המבקש, המתגורר בישראל, אשר טען כי אין באפשרותו להשכין את המבקש בביתו, מסיבות כאלה ואחרות, אם יֵצא את המחלקה הפסיכיאטרית. לאחר שמיעת הצדדים, קבעה הוועדה לגבי המבקש, כי "קיימת מסוכנות עצמית ברמה בינונית. קיימת מסוכנות לאחרים ברמה בינונית". משכך, החליטה הועדה להאריך את אשפוזו הכפוי של המבקש לתקופה של עד 3 שבועות נוספים, זאת מכוח סמכותה המעוגנת בסעיף 10(ג)(2) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991.

4.המבקש לא השלים עם ההחלטה וערער לבית המשפט המחוזי. ביום 13.7.2023, נערך דיון על-פה בבית המשפט המחוזי בירושלים, ולמחרת היום, 14.7.2023, ניתן פסק הדין הדוחה את הערעור. בית המשפט המחוזי סקר את החלטת הוועדה, התייחס למסמך שהגיש מנהל המחלקה הפסיכיאטרית סמוך לדיון שבו נכתב כי במצבו של המבקש חל שיפור; כי נכון למועד כתיבת המסמך לא ניתן לזהות אצל המבקש פסיכוזה פעילה; וכי יש לו (למנהל המחלקה) התלבטות יסודית לגבי רמת המסוכנות. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי: "לאחר שהוועדה הפסיכיאטרית בדקה את המערער היא קבעה שביחס אליו קיימת מסוכנות בינונית לעצמו ולאחרים. לא מצאתי כי הוועדה טעתה בקביעה זו ולא מצאתי שלערכאת הערעור קיימת עילה לבטל או לשנות את החלטתה".

5.ביחס לחלופות לאשפוז הכפוי, ובשים לב לדברי בנו של המבקש לפני הוועדה, הוסיף בית המשפט המחוזי וציין כי: "בצד דחיית הערעור אומר, כי במידה [והמבקש] יציג לבית החולים מקום מגורים שבו יוכל להתגורר אם ישוחרר, וכן מפקחים שיוכלו להשגיח ולפקח עליו ועל קבלת טיפול רפואי לאחר שחרורו, בית החולים יבחן את החלופה שתוצע, ככל שתוצע, וישקול על יסוד הנתונים העדכניים שיהיו מונחים לפני את אפשרות שחרורו של המערער מבית החולים עוד בטרם תחלוף תקופת שלושת השבועות שעליה הורתה הוועדה". על יסוד כלל האמור, נדחה הערעור.

6.מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי, שבגדרה מעלה המבקש 3 טענות עיקריות: ראשית, נטען כי "טעה בית המשפט קמא בכך שקבע כי על אף שלא נשקפת מהמבקש מסוכנות עכשווית – עדיין יש להשאירו באשפוז"; שנית, כי "טעה בית המשפט קמא בכך שלא התייחס כלל לעובדה כי מדבריו העדכניים של מנהל המחלקה [...] מצוין כי כיום אין למבקש פסיכוזה פעילה"; שלישית, כי "שגה בית המשפט עת לא התייחס ולא נתן משקל לחלופת אשפוז שקיימת בעניינו של המבקש".

7.לאחר שנתתי דעתי על הבקשה ועיינתי בחלק מנספחיה – מצאתי כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה מאת המשיבים. חרף הרגישות הברורה, אינני סבור כי הבקשה דנן מעוררת שאלה משפטית בעלת היבט עקרוני כללי, המצדיקה מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי' (רע"א 2967/16 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, פסקה 12 (14.4.2016)). עיון מדוקדק בטענותיו של המבקש מעלה כי לאמיתו של דבר הן מופנות, רובן ככולן, כנגד מסקנותיהם וממצאיהם של הוועדה ובית המשפט המחוזי לגבי נסיבותיו של המבקש. למעלה מן הצורך, ובקצירת האומר, אבהיר כי אין ממש ב-3 הטענות שעליהן עומדת בבקשה.

8.תחילה, בניגוד לנטען בטענה הראשונה – כביכול נקבע כי יש להותיר את המבקש באשפוז כפוי, אך ורק מן הטעם שאין לו מעטפת ותמיכה סביבתית, וזאת חרף העדר מסוכנות עכשווית – עיון בפסק הדין מלמד כי בית המשפט המחוזי ציין בפירוש שהוא מאמץ את החלטת הוועדה שלפיה נשקפת מסוכנות בינונית מצד המבקש; הן כלפי עצמו, הן כלפי אחרים. אמנם קיומו של מקום לשהות בו היווה שיקול מסוים, שהיה בו כדי להשפיע על הערכת מידת המסוכנות הנשקפת מהמבקש, אך אין בכך כל חידוש או פגם (מכאן שלא מסוכנות עתידית, ספקולטיבית, ערטיאלית ופוטנציאלית שיווה לנגד עיניו בית המשפט המחוזי, אלא מסוכנות ממשית, כפי שנקבע ופורט בהחלטה בוועדה). החלטת בית המשפט המחוזי לאמץ את מסקנת הוועדה לגבי המסוכנות אך מתבקשת, לנוכח נקודת המוצא בערעורים על ועדות פסיכיאטריות, שלעיתים רבות היא גם נקודת הסיום: "הביקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט המחוזי על היבטי עבודתה של הוועדה, שבמסגרתם נדרשת הוועדה למומחיותה הרפואית – ראוי שתהיה מסויגת בהיקפה ובעומקה" (רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פסקה 41 (2.5.2012)). גם טענתו השניה של המבקש, שלפיה בית המשפט המחוזי התעלם מדברי מנהל המחלקה במסמך שהוגש לפני הדיון בערעור – אינה נכונה; דבריו מופיעים במפורש, ובהרחבה, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי (פסקה 6 לפסק הדין). אוסיף, כי התמונה המצטיירת מהמסמך שונה קמעא מזו שהמבקש מנסה לצייר בבקשת רשות הערעור. לבסוף, מצאתי לנכון לדחות אף את הטענה השלישית והאחרונה שבבסיס הבקשה. בפסק הדין מופיעה התייחסות מפורשת לחלופת האשפוז הכפוי (פסקה 9 לפסק הדין). אדרבה, לא זו בלבד שבית המשפט המחוזי התייחס לכך, אלא שעשה כן בחלקו האופרטיבי של פסק הדין. עוד אציין, שעיון בפרוטוקול הדיון מגלה, כי נעשו ניסיונות נוספים, פרט לאלה שנזכרו בפסק הדין, לבחון חלופות לאשפוז הכפוי.

המורם מן האמור, כי בית המשפט המחוזי התייחס בפסק דינו ל-3 הסוגיות שהמבקש מנסה לעורר בבקשת הרשות לערער, ואין בנמצא טעם טוב לשנות מקביעותיו.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.