רע"א 546/09לוח שלוש פלוס בע"מ נ. עיריית רחובות

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד הנשיאה ה' גרסטל ) שלא לדחות על הסף תביעת לשון הרע שהגישה המשיבה נגד המבקשים.

2.

המשיבה, עיריית רחובות, הגישה תביעת לשון הרע נגד המבקשים בגין פרסומים שהוצגו בעיתון מקומי שהוצא לאור על ידי המבקשת 1 (להלן: המבקשת ). המבקשים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף. לטענתם, הנסמכת בעיקרה על פסיקה זרה, אין מקום לאפשר לרשות מקומית לתבוע בעילה של לשון הרע. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בית המשפט קבע כי עמדת המבקשים אינה מוצאת עיגון בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965(להלן: החוק ) או בפסיקה. בית המשפט ציין כי סעיף 1 לחוק מגדיר "אדם" גם כתאגיד, ומן החוק עולה כי מדובר גם על תאגיד ציבורי. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המבקשים כי לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יש מקום לסבור כי חופש הביטוי יגבר תמיד על זכותה של רשות מקומית לשם טוב. לבסוף, סבר בית המשפט המחוזי כי מן הראוי שהיקף ההגנה הניתנת לשם הטוב של רשות מקומית תיבחן במסגרת האיזון הפנימי בחוק לשון הרע ואין לקבוע מראש ובאופן גורף כי אין לרשות מקומית עילת תביעה מכוח החוק. אשר לטענת המבקשים כי טענות המשיבה נוגעות רובן ככולן לכתבות העוסקות בראש העיר ולא בעירייה עצמה, סבר בית המשפט המחוזי כי דין הטענה להתברר במסגרת הדיון בתביעה לגופה ולא במסגרת בקשה לדחייה על הסף. בית המשפט הוסיף כי לגופו של עניין, על פני הדברים, נראה שהכתבות מכוונות דווקא נגד העירייה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

3.

המבקשים חוזרים על הטענות שהועלו לפני בית המשפט המחוזי. המבקשים סבורים שרשות מקומית אינה יכולה להגיש תביעה בעילה של לשון הרע. לדבריהם, פרשנות ראויה של הדין היא כי רשות מקומית אינה "תאגיד" כמשמעו בחוק. לשיטתם, רשות מקומית היא תאגיד בעל כשירות משפטית מוגבלת שנועדה אך ורק לביצוע המעשים הדרושים לשם תפקוד תקין של הרשות, וזכות תביעה בעילת לשון הרע אינה דרושה לשם התפקוד השלטוני. עוד טוענים המבקשים כי הפגיעה בחופש הביטוי עקב ההכרה באפשרות של רשות מקומית לתבוע בגין לשון הרע עולה לאין שיעור על הנזק הנגרם לרשות ולפיכך אין מקום לאפשר "לרשות מקומית לעולם להגיש תביעת לשון הרע" (ההדגשה במקור). המבקשים מפנים בעניין זה לפסיקה מן המשפט המשווה. עוד טוענים המבקשים כי מכל מקום אין רשות מקומית יכולה לתבוע בגין פרסומים המבקרים את ראש העיר.

4.

המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לדבריה, בנסיבות העניין, אין מקום לאפשר מתן רשות ערעור על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי. לגופו של עניין, סבורה המשיבה כי החוק מכיר במפורש בזכותה לתבוע בלשון הרע. המשיבה מציינת כי לפי סעיף 7 לפקודת העיריות עירייה היא תאגיד, ולפי סעיף 1 לחוק "אדם" משמעו גם תאגיד. המשיבה מדגישה כי אין כל סייג מפורש בחוק לגבי זכותו של תאגיד לתבוע בלשון הרע ומשום כך אין עילה לדחיית התביעה על הסף. עוד טוענת המשיבה כי אין להיזקק בענייננו להפניות מן הדין הזר. לבסוף, המשיבה טוענת כי הפרסומים שבגינם הוגשה התביעה נוגעים להטלת דופי בעובדי העירייה בכללותם ולא בראש העיר בלבד, ומכל מקום דין הטענה להתברר במסגרת הדיון בתביעה לגופה ולא במסגרת בקשה לדחייה על הסף.

5.

דין הבקשה להידחות. הטענות שמעלים המבקשים נוגעות בעיקרן לדין הרצוי לשיטתם, אלא שהדין הקיים מביא למסקנה שונה. כאמור, עירייה היא תאגיד מכוח סעיף 7 לפקודת העיריות. סעיף 1 לחוק מגדיר "אדם" כ-"יחיד או תאגיד".

מכאן שלעירייה מסורה זכות תביעה במסגרת החוק. המבקשים מנסים להיבנות מפסק הדין בע"א 324/82 עיריית בני ברק נ' רוטברד , פ"ד מה(4) 102 (1991) שלטענתם קובע כי האישיות המשפטית של רשות מקומית היא אישיות משפטית מוגבלת. אולם, עיון בפסק הדין בעניין רוטברד מחזק דווקא את העמדה ההפוכה. אכן, בפסק הדין מצוין כי לעיתים האישיות המשפטית של רשות ציבורית במשפט הפרטי היא מוגבלת. אולם במה דברים אמורים, במקרה שבו "הדין מעניק לה (במפורש או במשתמע) את הכוח הפוטנציאלי להיות בעלים של זכויות מוגבלות, הנופלות מקשת הזכויות הכלליות שאותו גוף מסוגל להיות בעל כשרות לבצען" (שם, בעמוד 128). כך, למשל, נקבע בעניין רוטברד כי האישיות המשפטית של ועדה מקומית לתכנון ובנייה היא אישיות משפטית מוגבלת. לא כך הוא בעניינה של עירייה, אשר לגביה נקבע באופן מפורש בעניין רוטברד כי היא בעלת אישיות משפטית כללית ובלתי מסויגת במשפט הפרטי, שכן היא מוגדרת במפורש בחוק כתאגיד בעל חבויות וזכויות במשפט הפרטי (שם, בעמוד 126), והדין מעניק לה "את הכוח הפוטנציאלי להיות בעלים של כל זכות, שמטבע הדברים אישיות שכמותה עשויה להיות בעליה" (שם, בעמוד 128).

די באלה כדי להביא לדחייתה של בקשת רשות הערעור. אבקש להוסיף עם זאת, כי גם מבחינת הדין הרצוי ספק בעיני אם יש מקום לשנות מן ההסדר הנוכחי. החוק מאפשר כיום מצד אחד, באופן מפורש, לנושאי משרה ציבורית לתבוע בעילה של לשון הרע, ואף לתאגיד ציבורי כאמור, ומנגד, במסגרת האיזונים הקיימים בחוק ובפסיקה, היקף ההגנה הניתן לגורמים אלה מושפע ממעמדם, מתפקידם ומחשיבותו של חופש הביטוי בספירה הציבורית. יש מקום לסברה כי מערכת איזונים כזו, שבה מצד אחד אין שלילה גורפת של ההגנה על שמם הטוב של אנשי ציבור וגופים ציבוריים ומצד שני קיימת התחשבות במעמדם המיוחד ביישום החוק, היא גם ההסדר החקיקתי הראוי בעניין. לא מצאתי ממש גם בשאר הטענות שהעלו המבקשים, מן הטעמים שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך הדין של המשיבה בסכום של 7,500 ש"ח.