רע"א 5487/16 עיריית קרית אתא נ. תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש הרבה יה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' גריל , ס' ג'יוסי ו ע' ורבנר ) בע"א 24968-09-15 מיום 9.6.16, שבמסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת א' פריאל ) בת"א 45735-06-11 מיום 28.5.15. עניינה של הבקשה – היקף זכויות השימוש בנכס מקרקעין של מי שאינה מחזיקה בבעלותו, ופרשנות חוזה מלפני למעלה מיובל בהקשר זה.

רקע והליכים קודמים

ב.

בשנת 1954 התקשרה "אגודת תלמוד תורה" (להלן האגודה ) בחוזה עם מינהל מקרקעי ישראל לרכישת זכויות חכירה לדורות בנכס מקרקעין בקרית אתא (להלן הנכס ); זאת, במטרה להקים בנין שישמש לתלמוד תורה. ביום 31.8.65 נכרת הסכם בין האגודה לבין המועצה המקומית כפר אתא (להלן המועצה ) אשר נועד לאפשר את העברת הזכויות בנכס לידי המועצה, כך שזו תהפוך לחוכרת במקומה של האגודה. במסגרת ההסכם נקבע, כי המקרקעין וכל מה שיבנה עליהם להבא ישמשו למטרת תלמוד תורה של זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל (או בשם אחר של אותו זרם) או לישיבה של זרם זה. עוד נקבע, כי לא תהא למועצה זכות להתערב בענייני בית הספר – בין אם בנוגע לחינוך ובין אם בנוגע לעניינים מינהליים – ואלה יהיו בסמכותם הבלעדית של האגודה ושל מוסדות החינוך של הממשלה. במהלך השנים שלאחר החתימה על ההסכם שלחה המועצה לאגודה מספר מכתבים ובהם דרשה להעביר את הזכויות בנכס על שמה. בשנת 2007 נרשמה האגודה כעמותה בשם "תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש הרב יהודה גפן זצ"ל", והיא המשיבה בהליך זה; מכל מקום, זכויות החכירה רשומות עד היום על שם האגודה. עוד יצוין, כי ביום 9.9.08 נרשמה לבקשת עיריית קרית אתא (להלן המבקשת ) – שלאחר כינונה נכנסה בנעליה של המועצה – הערת אזהרה לטובתה בלשכת רישום המקרקעין.

ג.

ביום 1.9.08 הועברה פעילותו של בית הספר "תורה תמימה" – אשר ישב בנכס בהסכמת המשיבה – למען חדש ברחוב ברדיצ'בסקי שבקרית אתא, שם הקימה המבקשת מבנה חינוכי. במעמד פינוי הנכס העביר מנהל בית הספר את מפתחות הבנין לידיה של המבקשת, וזו החליפה את מנעול הכניסה עם קבלת החזקה בנכס. בתגובה, הגישה המשיבה תביעה לסילוק יד מהנכס בפני בית משפט השלום בחיפה (השופטת ח' לפין הראל ) בת"א 1949-09-08, בד בבד עם בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על המבקשת להפריע למשיבה לקיים פעילות במקום. בהחלטה מיום 3.9.08 ניתן הצו, ומכוחו שבה המשיבה להחזיק בנכס. יוטעם, כי תובענה זו נמחקה בפסק דין מיום 2.7.12, נוכח תוצאותיה של שרשרת ההליכים אשר יפורטו להלן.

ד.

במקביל לתביעת המשיבה, הגישה המבקשת תובענה בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ש' שטמר ) בה"פ 6593-11-08 (להלן המרצת הפתיחה ) למתן פסק דין הצהרתי שלפיו זכויות החכירה שייכות לה וכי היא זכאית לרשום אותן על שמה. בתגובה להמרצת הפתיחה הגישה המשיבה בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות, וזו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 23.3.09. בפסק דין מיום 15.8.10 נתקבלה תובענת המבקשת, ונקבע כי היא זכאית להירשם כבעלת זכויות החכירה בנכס. בה בעת הודגש, כי זכויות הניהול בנכס על פי האמור בהסכם בין האגודה למועצה משנת 1965, יוותרו בידיה של המשיבה כחליפתה של האגודה. על פסק הדין עירערה המשיבה בפני בית משפט זה (המשנה לנשיא – כתארה אז – מ' נאור והשופטים א' חיות ו י' עמית ) בע"א 7231/10; המבקשת לא עירערה על פסק הדין. בערעור נטען, כי תביעת המבקשת התיישנה, וכן כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שהתחייבותה של האגודה להעביר את הרישום בנכס לא היתה שלובה בהתחיבויות שלקחה על עצמה המועצה במסגרת ההסכם. בפסק דין מיום 17.10.12 נדחה הערעור ברוב דעות, על שני ראשיו; השופט

עמית סבר, בדעת מיעוט, כי תביעת המבקשת אכן התיישנה ועל כן יש לקבל את הערעור. יודגש, כי לא נמצא מקום להתערב במסגרת פסק הדין בקביעות העובדתיות המהותיות של בית המשפט המחוזי; וזאת, בפרט, לעניין מסקנתו לפיה זכויות הניהול בנכס יוותרו בידיה של המשיבה, עליה לא עירערה כאמור המבקשת מעיקרא.

ה.

ברקע להתרחשויות במישור המשפטי, חלו תמורות "בשטח" אשר הובילו לפתיחת ההליכים עליהם נסבה הבקשה דנא. לאחר שנתקבלה תביעת המשיבה לסילוק יד (כאמור בפסקה ג') וטרם ניתן פסק הדין בהמרצת הפתיחה (כאמור בפסקה ד'), פרסמה המשיבה ברבים – עם קבלת החזקה בנכס – על כוונתה להפעיל בו גני ילדים ומעון יום "מטעם משרד התמ"ת"; הלכה למעשה, פעילות גני הילדים והישיבה שהתקיימו בנכס נוהלו על ידי גוף בשם "הרבצת תורה", אשר אינו שייך לזרם החינוך העצמאי כמתחיב לכאורה מתנאי ההסכם. ביום 24.8.10, בהתאם לפסק הדין שניתן בהמרצת הפתיחה, שלחה המבקשת מכתב למשיבה בדרישה לפינוי הנכס. המשיבה לא נענתה לדרישה, ואף החלה בביצוע עבודות בניה שונות בנכס.

ו.

בתגובה להשתלשלות עניינים זו עתרה המבקשת לבית משפט השלום בחיפה בת"א 45735-06-11, בבקשה להורות למשיבה על סילוק ידה מן הנכס ולהחזיר את החזקה בו לידיה; בבקשה ליתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על המשיבה לבצע עבודות בניה בנכס או לנהל פעילות שאינה בית ספר לתלמוד תורה או ישיבה של זרם אגודת ישראל; וכן בבקשה לחייב את המשיבה לשלם בעד השימוש בנכס, מיום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה ועד למועד הגשת התובענה לבית משפט השלום ב-27.6.11. בנוסף, הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני לאסור על המשיבה לבצע עבודות בניה בנכס, וזו נדחתה בהחלטה מיום 4.7.11. ראשית טענה המבקשת כי המשיבה כלל אינה קשורה לאגודה שעמה נחתם ההסכם בשנת 1965, ואף לא לאגודת ישראל, ועל כן אין היא זכאית להחזיק בנכס. שנית , נטען לחלופין כי אף אם ניתן לראות במשיבה חליפה של האגודה, זו ויתרה על זכויות הניהול בנכס במסגרת ההסכם, או לחלופי חלופין – זכות הניהול פקעה עם מעבר בית הספר למען החדש ברחוב ברדיצ'בסקי ב-1.9.08. שלישית גרסה המבקשת, כי המשיבה עשתה שימוש בנכס בניגוד להוראות ההסכם, בעוד שהיא עצמה מילאה את התחייבויותיה, בין היתר נוכח הקמת בית הספר החדש, ואף השקיעה ממון רב לצורך הרחבת המבנה שבנכס ואספקת שירותי תחזוקה שונים לבית הספר שנוהל בו. רביעית נטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה התמקד בסוגית הבעלות על הנכס, ולא עסק בזכות השימוש בו; משכך, האמירה לגבי זכויות הניהול בנכס היא בעלת ערך הצהרתי בלבד, ואין להסיק ממנה על טיב זכותה הקנינית של המשיבה. המשיבה, מצידה, סמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה, לפיו נותרה בידה הסמכות לנהל בנכס מוסד חינוך בהתאם לקבוע בהסכם, ועל כן דין התובענה להידחות.

ז.

בפסק דין מיום 28.5.15 דחה בית משפט השלום (השופטת א' פריאל ) את תביעת המבקשת. ראשית נקבע, כי לא נמצא מקום לסטות מן הקביעה העובדתית של בית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה – אשר קיבלה משנה תוקף בהליך הערעור בפני בית משפט זה – לפיה המשיבה היא חליפתה של האגודה ונכנסה לנעליה בכל הנוגע לזכויות השימוש בנכס. שנית , נדחתה טענת המבקשת לקיומו של ויתור על זכויות השימוש בנכס – בין אם מצידה של האגודה בשעת כריתת ההסכם, ובין אם מצידה של המשיבה, בהתנהלותה סביב ניהול הנכס. אף נדחתה בהקשר זה הטענה כי זכות הניהול בנכס נסתיימה ב-1.9.08, עם מעבר בית הספר לרחוב ברדיצ'בסקי; זאת, בנימוק כי אין בכוחה של הקמת מבנה חדש במען אחר כדי להפקיע את ההתחייבות במסגרת ההסכם שלפיה השימוש בנכס הנוכחי ייעשה אך למטרות של תלמוד תורה. שלישית , נפסק כי אין לראות בהתנהלותה של המשיבה משום הפרת ההסכם, שכן היתה זו המועצה ולא האגודה אשר נטלה על עצמה את ההתחייבות באשר למטרת השימוש בנכס. לפיכך, נקבע כי זכויות הניהול אשר הוקנו למשיבה מכוח ההסכם מאפשרות לה להתקשר גם עם גופים שאינם נמנים על זרם החינוך העצמאי. יתרה מכך, נקבע כי אף אם נכונה טענתה של המבקשת לפיה נדרשת המשיבה להתקשר אך עם גופים הנמנים על זרם החינוך העצמאי, לא הוכח כי אותם גופים שעמם התקשרה אכן אינם שייכים אליו. על כן נדחתה תביעתה של המבקשת למתן צוי המניעה, וכן נדחתה התובענה למתן סעד כספי, ונקבע כי נזנחה הלכה למעשה מקום בו נעדרה מסיכומי הטענות שהגישה המבקשת. הושתו על המבקשת הוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪.

ח.

על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 24968-09-15), לצד בקשה לסעד זמני שיאסור על המשיבה לבצע עבודות בניה בנכס. נטען, כי בית משפט השלום פירש את קביעתו של בית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה באשר לזכויות השימוש של המשיבה באופן מרחיב, המרוקן מתוכן את משמעות הבעלות על הנכס שעליה נסב אותו ההליך מעיקרו. כן שגה לשיטתה בית המשפט בקבעו כי המבקשת, ולא המשיבה, היא זו שנטלה על עצמה את ההתחייבות במסגרת ההסכם לפיה הנכס ישמש למטרות תלמוד תורה של זרם החינוך העצמאי. מצד המשיבה נטען, כי אין להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום, וכי למעשה מופנות טענות המבקשת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה, אשר הפך חלוט לנוכח דחיית הערעור עליו בבית משפט זה; בכך נוצרו לדידה השתק ומעשה בית דין. המשיבה גורסת כי הערעור מתמקד בשאלה עובדתית גרידא – שעניינה היקף זכות השימוש בנכס על פי ההסכם משנת 1965 – וזו הוכרעה בבית משפט השלום, והכל על פי הקביעות שנתקבלו במסגרת ההליך של המרצת הפתיחה.

ט.

בפסק דין מיום 9.6.16 דחה בית המשפט המחוזי (השופטים י' גריל , ס' ג'יוסי ו ע' ורבנר ) את הערעור. נקבע, כי אין להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט השלום, לפיהן יש לפרש את ההסכם כך שההתחיבות לגבי מטרת השימוש בנכס מוטלת על המבקשת ולא על המשיבה. נוכח זאת נדחו הטענות בדבר הפרת ההסכם על ידי המשיבה; נאמר כי אין הקמת הבנין ברחוב ברדיצ'בסקי משפיעה על זכויות הניהול של המשיבה בנכס; ונקבע כי העובדה שהמבקשת מעולם לא קיבלה את החזקה בנכס, ואף אם השקיעה בו כספים לאורך השנים אין הדבר מקנה לה זכות להתערב באופן ניהולו, בניגוד לאמור בהסכם. בהתאם לכך, נדחתה הבקשה לסעד זמני שיאסור על המשיבה לבצע עבודות בניה בנכס. הושתו על המבקשת גם הפעם הוצאות בסך 10,000 ₪.

בקשת רשות הערעור

י.

כלפי פסק הדין האמור הגישה המבקשת ביום 10.7.16 את בקשת רשות הערעור דנא. הבקשה מתמקדת בשאלת משמעותה של זכות הקנין של המבקשת על הנכס לפי ההסכם משנת 1965. המבקשת סבורה, כי הפרשנות שהעניק בית המשפט קמא לטיב ההתחייבות הקבועה בהסכם באשר למטרת הנכס – וזאת על פי פרשנות שגויה של מהות זכות הניהול אשר מקנה ההסכם למשיבה – מרוקנת מתוכן את זכות הבעלות של המבקשת. בתוך כך נטען, כי ההסכם מטיל את ההתחייבות על שני הצדדים לפיה ישמש הנכס למטרות תלמוד תורה של זרם החינוך העצמאי, ומכאן יש לראות את התנהלות המשיבה כהפרה; ואף אם ניתן לפרש את ההתחייבות ככזאת שאכן מוטלת על המבקשת בלבד, אין פרשנות זו מקנה למשיבה זכות לעשות בנכס כרצונה. לדידה, פרשנות זו אינה הולמת את לשון ההסכם – המתיחסת לניהול בית הספר בלבד – ואף לא לתכליתו, שעניינה הבטחת זכות הבעלות של המועצה (ובנעליה – המבקשת) על הנכס, הכוללת בין היתר את הסמכות לקבוע את זהותם של צדדים שלישיים אשר להם תוענק זכות השימוש בו. בנוסף טוענת המבקשת, כי הפרשנות המרחיבה סותרת את קביעתו של בית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה, אשר לשיטתה גם לפיה עניינה של זכות השימוש שמקנה ההסכם למשיבה בניהול בית הספר בלבד. עוד נטען, כי פסק שינו של בית המשפט המחוזי התעלם מזכות הבעלות של המבקשת בקבעו כי נדרש אישורה לביצוע שינויים בנכס להבא, מבלי להתיחס לעבודות הבניה שכבר בוצעו על ידי המשיבה ללא קבלת אישור. לבסוף הוטעם, כי המקרה דנא מצדיק מתן רשות ערעור, נוכח הפגיעה שנסבה לזכות הקנין, שהיא כידוע בעלת מעמד חוקתי, וביתר שאת כיון שמדובר בנכס ציבורי אשר נועד לשמש מוסד חינוך.

יא.

ביום 4.8.16 התבקשה תגובת המשיבה, וזו הוגשה ב-15.9.16. לשיטתה של המשיבה, אין להיענות לבקשה, שבבסיסה נדרש בית משפט זה להתערב בקביעה עובדתית אשר נתקבלה בבית משפט השלום כערכאת הדיון ואושרה בבית המשפט קמא כערכאת ערעור; וזאת, על בסיס הקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה, בפסק דין שהפך חלוט, אשר עליו לא הגישה המבקשת ערעור או בקשה לתיקונו. לגופו של עניין, סומכת המשיבה ידיה על קביעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיהן: אין לראות את אמירת בית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה כבעלת ערך הצהרתי בלבד, ועל כן שייכת זכות הניהול למשיבה; ההתחייבות באשר למטרת השימוש בנכס הוטלה על המבקשת בלבד, ועל כל פנים, לא הוכח כי המשיבה לא מילאה את חלקה בהסכם, גם אם ניתן לייחס אליה התחייבות זו. מעבר לאמור נטען, כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא מתחיבת גם לנוכח פרשנות תכליתית של ההסכם, שעליה להלום גם את שינויי העתים. על כן, אין לקבל את טענת המבקשת לפיה תחולתה של זכות הניהול שמקנה ההסכם למשיבה מוגבלת אך לניהול בית ספר, כיון שכיום מקובלת הגדרה מרחיבה יותר לחינוך הגיל הרך ("רצף חינוכי") הכוללת גם גני ילדים ומעונות. מטעמים דומים גורסת המשיבה כי יש לדחות גם את הטענה לפיה מגביל ההסכם את אפשרותה להתקשר עם מוסדות אשר אינם נמנים על זרם החינוך העצמאי בלבד, מאחר שבעת כריתת ההסכם ייצג זרם זה את החינוך החרדי באופן בלעדי, ואילו כיום מוכרים כמה זרמי חינוך שונים במגזר החרדי. על כן סבורה המשיבה שלא מן הנמנע כי פרשנות תכליתית של ההסכם היתה מניבה תוצאה לפיה יש לאפשר גם לזרמים שאינם נמנים על זרם החינוך העצמאי את השימוש בנכס; ואולם, ההכרעה בסוגיה זו נתונה – מכוח ההסכם – בידיה של המשיבה, שהיא בעלת זכות הניהול ואשר כלפיה ניתנה ההתחייבות בנוגע למטרת השימוש בנכס. עוד נטען, כי השינויים אשר ביצעה המשיבה בנכס אינם דורשים את אישורה של המבקשת ואף להפך – המדובר בענייני מינהל, אשר המבקשת מחויבת על פי ההסכם להימנע מהתערבות בהם.

דיון והכרעה

יב.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, כמו גם בתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לה. הבקשה דנא אינה באה בגדר אותם מקרים נדירים אשר בהם תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), שכן גדורה היא ביחסים שבין הצדדים ואינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית רחבת היקף. חרף השתלשלות ההליכים הענפה בענייננו, ניצבות לפתחו של בית משפט זה סוגיה מצומצמת: איזו פרשנות ראוי ליתן להסכם משנת 1965, לעניין היחס שבין זכות השימוש אשר הוא מקנה למשיבה לבין זכות הבעלות שניתנה מכוחו למבקשת? שאלה זו נדונה והוכרעה על ידי הערכאות הקודמות, והיא העומדת בפנינו בשלישית במסגרת הבקשה הנוכחית. טענות המבקשת מתמקדות איפוא במישור העובדתי אשר ככלל אין נוהג בית משפט לערעורים להידרש אליהן – לרבות בפרשנות חוזים – קל וחומר במסגרת ערעור בגלגול שלישי ( רע"א 2324/07 ברנס נ' לבדנסקי (2007); רע"א 6519/09 חסקל נ' אוסדיטשר (2010)).

יג.

במישור המשפטי יוטעם, שעיקרה של הבקשה נוגע לסוגיות עובדתיות אשר לא נתקבלו על ידי של ערכאת הדיון – בית משפט השלום, כי אם הוכרעו בפסק דינו בית המשפט המחוזי בהליך המרצת הפתיחה שהפך חלוט משנדחה הערעור עליו בבית משפט זה. סבורני כי יש ממש בטענת המשיבה לפיה קשה להלום העלאת טענות מצד המבקשת ביחס לקביעות עובדתיות אלה במסגרת הבקשה דנא, מקום בו נמנעה מהשגה על פסק הדין שניתן בהליך המרצת הפתיחה ואף לא טענה לגביה במסגרת תשובתה לערעור אשר הגישה בשעתו המשיבה; זאת, אף אם הדבר אינו עולה בהכרח כדי מעשה בית דין (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 142 (1991)). אין פירוש הדבר שהתוצאה מעוררת נחת רוח, אך יסודה בהסכם מובהק למדי, שכנראה לא כלל מבט למרחוק.

יד.

אומר מה גם לגופם של דברים. השאלה שבפנינו עוסקת בעיקרה בפרשנות סעיפים 3(א) ו-4 להסכם משנת 1965, הקובעים את מטרות השימוש בנכס ואת סמכות הניהול של האגודה – כיום, המשיבה – בהתאמה. לשם הבהירות נביא סעיפים אלה כלשונם:

"3. תמורת העברת שטר החכירה הנ"ל למועצה, מתחייבת המועצה כלפי האגודה:

א.

שהמקרקעין וכל מה שיבנה להבא עליהם ישמשו אך ורק למטרת תלמוד-תורה של זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל או בשם אחר של אותו זרם, או לישיבה של אותו הזרם, וכן להדגיש זאת בקשר החכירה שבין מקרקעי ישראל והמועצה.

...

4.הותנה בזה בפרוש כי כל עניני בית הספר הנ"ל, בין שבדברים נוגעים לעניני חנוך ולימוד ובין שהם נוגעים לענייני מינהל, יהיו בסמכותה הבלעדית של האגודה ומוסדות החינוך של הממשלה, ואין למועצה כל זכות להתערב בהם באיזו צורה שהיא."

בין הצדדים שוררת מחלוקת באשר לפרשנות סעיפים אלה, שנפקותה בקביעת היקף זכות השימוש של המשיבה בנכס, המשפיעה בתורה על התויית גבולותיה של זכות הבעלות של המבקשת בו. פסק דינו של בית משפט השלום קבע, כי המבקשת, ולא המשיבה, היא הנושאת בהתחייבות באשר למטרת הנכס וכן כי המשיבה לא הפרה בהתנהלותה את ההתחייבויות שנטלה על עצמה מכוח ההסכם; קביעות אלה קיבלו משנה תוקף על ידי בית המשפט המחוזי בהליך הערעור. בכך הוכרעה המחלוקת בשתי ערכאות. יוטעם, שאין עוררין כי לשון הסעיפים תומכת בקביעותיהם של בתי המשפט הקודמים. בה בעת, פרשנות כגון זו עלולה היתה לעורר תמיהה באשר לכוונתם המקורית של הצדדים, מאחר שהיא אכן מצמצמת עד מאד את זכות הבעלות של המבקשת על הנכס. אלא שלשון ההסכם ברורה וקשה מאוד לשים בפי הצדדים משנת 1965 תכלית שאולי נראית לנו כתום יובל.

טו.

ודוקו, תיק זה אינו המקום לעסוק בפולמוס סביב הלכת אפרופים

(ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים , פ"ד מט(2) 256 (1995)). כשלעצמי, לטעמי ההבדלים בין בעלי הדעות השונות אינם דרמטיים (וראו ע"א 516/12 לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים נ' התאחדות סוכני נסיעות תיירות בישראל

פסקה כ"ט (2014)); דומה, כי הכל מסכימים שכאשר לשון החוזה ברורה לחלוטין ואינה מחטיאה את תכליתו, קשה להלום פרשנות הסוטה ממנה:

"היו בעקבות ההלכה מי שנטו לפרש חריג ככלל; תחת אשר יראו את פרשנותו של החוזה הרגיל כמבוססת בעיקר על לשונו המשקפת את כוונת הצדדים, ראו בפסק הדין בעניין אפרופים , מעין רישיון לבית המשפט לפרשנות תכליתית שמעבר ללשון החוזה בחינת "נתת תורת כל אחד ואחד בידו" (משנה שביעית ב', א'), קרי, איש הישר בעיניו יעשה. כמובן לא היא, ואין צורך להאריך, והעדפת התכלית עקב הלשון, שתהא במקרים מסוימים, היא החריג; אומר אני את אלה כמי שתומך בהלכת אפרופים

במקומה הנכון. כך אף כאן. החריג המיוחד לעניין הכתב הוא "זעקת ההגינות", שבאין הגינות אין משפט; ומשזעקה זו נשמעה באין כתב, עוצב החריג, כדי שהצודק לא יהא צועק ולא נענה. הכלל הוא הכתב, כי כה אמר המחוקק ולפי שעה לא שינה" (ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ , פ"ד סד(3) 60 פסקה ב' לחוות דעתי (2011)).

בנידון דידן, הלשון ברורה דיה כדי שלא לדרוש במופלא תכליות רחבות יותר. ברי, כי היו אלה נסיבותיו הייחודיות של המקרה – כגון העובדה ששני הצדדים להסכם נתחלפו באחרים, ודבר קיומו של סכסוך ארוך שנים סביב רישום הנכס – אשר הובילו למצב בו חשה המבקשת כי "לא היתה מסכימה לעסקה מסוג זה" (סעיף 59 לכתב הבקשה); הנה כי כן, קשה לדידי לאמוד את הפרשנות לכוונת הצדדים בשנת 1965 במנותק מנסיבות אלה. אוסיף, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי – כמו גם פסק הדין אשר ניתן על ידי בית משפט השלום לפניו – מציג נימוקים נכוחים לקביעותיו, וכאמור לשון ההסכם אינה משתמעת לשני פנים, ועל כן סבורני שאינו מקים עילה להתערבות בית משפט זה, לא כל שכן בגלגול שלישי.

טז.

לשאלה המציבה עצמה מאליה לעניין ההסכם, של זהות הגוף המחזיק בנכס אל מול האגודה המקורית, הושג בכל הערכאות כי עסקינן בגופים חליפיים (כמובן גם העיריה כיורשת המועצה המקומית.

יז.

נוכח תשתית יסודית זו, לא מצאתי איפוא טעם לדון ביתר הטענות אשר הועלו בבקשה, אם כי חלקן שובות לב על פניהן. אכן, המקרה דנא מעורר שאלות כבדות משקל בדבר המתח שבהתנגשות בין זכות אשר מקורה בדיני הקנין לבין זכות שהיא חוזית במהותה. יתכן שהיה בידי המבקשת להגיע להבנה שיש עמה תיקון הסכם 1965, למשל, עם מתן הבנין החדש ב-2008, אך דבר זה הוא נחלת העבר. עם זאת, יש בידה גם מנופים עתידיים לגבי שינויים נוספים, ולא מילתא זוטרא היא, כמובן בלא שאטע מסמרות. ברם, מכל מקום, אין המדובר לדידי בעוול או אי צדק "הזועק לשמים", אשר מצדיק התערבות בגלגול ערעורי נוסף, במישורים העובדתי והמשפטי.

יח.

נוכח הנסיבות אין בידי איפוא להיעתר לבקשה. בנסיבות לא ראיתי לעשות צו להוצאות.