רע"א 5514-24 רע"א 5514-24

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (המחלקה הכלכלית) (השופטת ס' יעקבי) מיום 5.6.2024 בת"א 57856-01-23 ות"א 46722-02-23 שניתנה בעניין חיובם של הצדדים לשאת בשכר טרחתה של נאמנת שמונתה בהליך הפירוק של שתי חברות (להלן: הנאמנת ו-החברות, בהתאמה), בגין ייצוג החברות בהליך בוררות המתנהל בין הצדדים אליו הן צורפו.

1.דין הבקשה להידחות. ביום 7.6.2023 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי המורה כי על הנאמנת להגיש הצעה בעניין שכר הטרחה שישולם לה בגין ייצוג החברות בהליך הבוררות והוצאות ניהול ההליך. הוחלט כי בהיעדר התנגדות, העלויות ישולמו בחלקים שווים על ידי הצדדים. אין חולק כי המבקשים לא התנגדו להצעה שהוגשה על ידי הנאמנת ביום 13.6.2023 (אשר לא צורפה לבקשה שלפני ועיינתי בה באמצעות מערכת "נט המשפט"), ולפיה התשלום ייעשה על פי שכר שעתי; לפי תמחור של 650 ש"ח לשעה ועד ל-120 שעות עבודה כאשר לאחר מכן "ככל ותידרשנה שעות טיפול נוספות" תוגש במידת הצורך בקשה להגדלת מכסת השעות; וכי השכר יתחלק שווה בשווה בין הצדדים. בהיעדר התנגדות המבקשים, ובהסכמת המשיבים, ניתנה ביום 19.6.2023 החלטת בית המשפט המחוזי המאשרת את הצעת הנאמנת שעל פיה השכר ישולם בחלקים שווים על ידי הצדדים "מדי חודש בחודשו על פי דרישות בעל התפקיד", כאשר "כלל הוצאות הליך הבוררות, לרבות שכר טרחת הבוררת וההוצאות שיושתו על החברה, ככל שיושתו, תשולמנה על ידי הצדדים בחלקים שווים, על פי דרישת בעלת התפקיד".

2.המבקשים אינם חולקים על האמור. אלא שלטענתם הסכמתם לשאת בעלויות ייצוג החברות הייתה "מסוימת ומוגבלת" בהינתן שמדובר "בסוגיה זמנית בלבד (קיומו של צו פירוק זמני)", וניתנה אך ורק לסכום של 120 שעות עבודה. ברם, טענות אלו נטולות עוגן.

3.כאמור לעיל, בהודעת הנאמנת שלגביה ניתנה הסכמת המבקשים פורט כי יתכנו "שעות טיפול נוספות" בהינתן שמדובר בהיקף עבודה הצופה פני עתיד, אשר לא ניתן היה לאמוד באותו שלב. מכאן אפוא שאין ממש בטענה כי הסכמתם של המבקשים למתווה שהוצע על ידי הנאמנת ניתנה בכפוף להגבלת שעות עבודתה. כמו כן, בהתייחס לטענת המבקשים כי הסכמתם ניתנה לגבי מצב דברים שבו ניתן צו פירוק זמני בלבד, טענה זו מסתמכת בעיקר על החלטות בית המשפט מיום 20.4.2023 ומיום 24.4.2023 בהן צוין כי אם יינתן צו פירוק קבוע, שכר טרחתה של הנאמנת ייקבע בהתאם להוראות הדין וישולם מתוך נכסי החברה. אולם עיון באותן החלטות מגלה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי האמור בהן נסוב על שכר טרחת בעלת התפקיד בהליך הפירוק, ללא קשר לסוגיית שכר הטרחה שישולם לבעלת התפקיד עבור ייצוג החברות בהליך הבוררות. מכאן אפוא כי גם טענה זו אין לקבל.

מעבר לכל האמור יצוין כי אין בפי המבקשים כל נימוק שיש בכוחו להצדיק מתן רשות ערעור על "החלטה אחרת", אשר תינתן רק כאשר המתנה לתום ההליך תסב נזק בלתי הפיך לצדדים או תביא לניהול הליך מיותר או בדרך שגויה (רע"א 3467/24 לוריא נ' ששון, פסקה 14 (7.7.2024); רע"א 4729/17 לוי נ' אברג'ל, פסקה 15 (22.5.2018)). כפי שצוין בהחלטת בית המשפט המחוזי, ככל שיצטברו בסופו של יום די כספים בקופת הפירוק של החברות, למבקשים שמורה הזכות להעלות כל טענה ביחס למעמדם של סכומים אלה. אין מדובר אפוא כלל בהחלטת ביניים בעלת אופי בלתי הדיר או החלטה בעלת השפעה מכרעת על עצם קיום ההליך (ראו למשל: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 200 (מהדורה שלישית, 2012)). כל שנטען על ידי המבקשים הוא כי מדובר בפגיעה מסוג "חיסרון כיס", וכי אם יתקבל הערעור "תאלץ הנאמנת להשיב למבקשים את ששילמו לה ביתר והיא תאלץ לקבל שכרה מקופת הפירוק והכול תוך סרבול משמעותי של ההליכים ופגיעה בזכויות המבקשים". בכך אין די כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית.