רע"א 3467-24 רע"א 3467-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (כבוד השופטת ע' הוד) בת"א 42215-07-19 מיום 03.03.2024, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לביטול צו איסור דיספוזיציה שהוטל על נכס מקרקעין שבמירון (להלן: המקרקעין). זאת, בהסכמת הצדדים, לה ניתן תוקף של החלטה שיפוטית במסגרת החלטה מוקדמת יותר, שניתנה ביום 31.07.2019.

הרקע

2.ברקע הדברים, עסקה לשם קידום פרויקט נד"לני על גבי המקרקעין, אשר מכוחה הועברו כספי המשיב לידי המבקשים (להלן: העסקה). לאחר שעסקה זו בוטלה כדין על ידי המשיב, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים ביחס לגובה הסכום אותו נדרשים המבקשים להשיב לידי המשיב.

3.על רקע זה, ביום 17.07.2019 הגיש המשיב תביעה כספית לבית משפט קמא (להלן: התביעה). בהמשך לאמור, בדיון שהתקיים לפני בית משפט קמא ביום 31.07.2019, הגיעו הצדדים להסכמה, לה ניתן תוקף של החלטה, לפיה יוטל צו איסור דיספוזיציה זמני על המקרקעין; ובתווך, ינוהלו המקרקעין על ידי הצדדים במשותף (להלן: צו איסור הדיספוזיציה או הצו).

4.ביום 07.09.2023 ניתן פסק הדין בתביעה, בגדרה חויבו המבקשים להשיב למשיב את השקעתו בפרויקט, שערכה הועמד על סך של 5,395,720 ש"ח; זאת, בתוספת סכומים שונים, לרבות רווחי הפרויקט שנבעו מהשקעת המשיב בו, עלויות עריכת חוות דעת שמאית, הוצאות משפט ועוד.

5.בהמשך למתן פסק הדין, ביום 31.01.2024 פנו המבקשים לבית משפט קמא בבקשה לביטול צו איסור הדיספוזיציה, כשבפיהם הטענה כי משעה שלטובת המשיב נפסקו סעדים כספיים בלבד, אין כל טעם בהותרת הגבלה קניינית על המקרקעין עצמם. עוד נטען, כי המבקשים שילמו למשיב סכום העומד על 1,000,000 ש"ח, כאשר לטענתם התנהלותו של המשיב, ובכלל זה סירובו לשתף עמם פעולה לשם נטילת הלוואה מהבנק המובטחת במשכנתא על המקרקעין – היא שאינה מאפשרת את השלמת ביצוע פסק הדין.

6.בתשובת המשיב שהוגשה ביום 06.02.2024 נטען, כי בניגוד לטענת המבקשים, הוא משתף פעולה באופן מלא עם הליך ביצוע פסק הדין, וכי ממילא, משעה שניתן פסק דין בהליך העיקרי, הסמכות העניינית לדון במחלוקות ביחס לביצועו נתונה בידי רשם ההוצאה לפועל.

7.ביום 03.03.2024 ניתנה, כאמור, החלטת בית משפט קמא, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים. הודגש, כי על פי תקנה 370 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות), אשר חלה בענייננו, סעד זמני יפקע רק עם ביצוע פסק הדין, ככל שלא נקבע לכך מועד מוקדם יותר, זאת בשונה מהקבוע בתקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. אשר על כן, ובשים לב לכך "[ש]אין מחלוקת, כי במקרה בו עסקינן טרם בוצע פסק הדין במלואו" נקבע, כי אין מקום להיעתר לבקשת המבקשים. לצד זאת הדגיש בית משפט קמא, כי הוא אינו נדרש ליתר טענות הצדדים בעניין ביצועו של פסק הדין, ובכלל זה – אין הוא מכריע לפתחו של מי מהם רובץ האשם לכך שטרם בוצע הוא במלואו, תוך שצוין כי "טענות אלו מקומן בערכאה הרלוונטית האמונה על ביצוע פסק הדין". מכאן הבקשה שלפניי, שהוגשה ביום 21.04.2024.

8.במסגרת תשובת המשיב, שהוגשה ביום 23.06.2024, הוברר לראשונה כי מחלוקות בעניין ביצועו של פסק הדין מתבררות, לעת הזו, לפני לשכת ההוצאה לפועל. לא זו אף זו, כך נלמד מתשובת המשיב, הרי שביום 17.06.2024 הגישו המבקשים בקשה נוספת לבית משפט קמא, בגדרה עתרו לביטול הצו, ובה נטען כי הם השלימו זה מכבר את ביצועו של פסק הדין (להלן: הבקשה העדכנית).

9.בהתאם לאמור, בהחלטותיי מיום 24.06.2024 ומיום 26.06.2024 קבעתי כי בשים לב לכך שעניינה של הבקשה שלפניי דומה עד זהה לזה שעולה בבקשה העדכנית, וכן בראי ההליך שמתנהל לפני לשכת ההוצאה לפעול – הרי שיש להמתין עד להכרעת בית משפט קמא בבקשה העדכנית. בנסיבות אלה, נתבקשו המבקשים להגיש הודעת עדכון בנדון, לאחר מתן ההחלטה.

10.כעולה מהודעת המבקשים, שהוגשה ביום 01.07.2024, החלטת בית משפט קמא בבקשה העדכנית ניתנה באותו היום. בהחלטה זו נקבע, כי משעה שאין המשיב מוסיף לחלוק על כך שהמבקשים שילמו "את החלק הארי מחובם ואף השיבו לתובע את מלוא השקעתו בנכס" – אין עוד מקום להותיר את הצו על כנו. עוד נפסק, כי על אף שישנם סכומים נוספים הנתונים במחלוקת בין הצדדים, שלעת הזו מתבררת לפני לשכת ההוצאה לפועל, הרי "[ש]לתובע [המשיב – ח' כ'] יש כלים לא מבוטלים לגבות את יתרת החוב ככל שאכן נותרה יתרה כזו". בהתאם לזאת, הורה בית משפט קמא על ביטול הצו.

11.בהודעת המבקשים שהוגשה באותו היום צוין, כי על אף "[ש]הסעד של ביטול הצו מתייתר" הרי "[ש]הערעור עצמו אינו מתייתר!!!"; שכן, לפי הנטען, ביטול הצו רק בשלב כה מאוחר גרם להם "לנזקים כבדים". כך לטענתם, משעה "שהמשיב מחזיק בהחלטה שיפוטית [...] לפיו בזמנו הוא פעל כשורה בכך שסירב לביטול הצו" – אין פתוחה בפני המבקשים "הדרך לתבוע את נזקיהם מהמשיב", זאת מחמת מעשה בית דין. אשר על כן, הודיעו המבקשים כי הם עומדים על כך שבקשתם תוכרע לגופה, תוך שייקבע כי בית משפט קמא שגה בכך שלא ביטל את הצו, כבר ביום 03.03.2024.

12.להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 04.07.2024 הגיש המשיב "בקשה למחיקת בקשת רשות הערעור" בגדרה נטען, כי למעשה, התשלומים שנזכרו בהחלטת בית משפט קמא מיום 01.07.2024 בוצעו עוד בטרם הוגשה בקשת רשות הערעור. בנסיבות אלה, נטען, כי לא היה מקום להגשת בקשת רשות הערעור, אלא להגשת בקשה עדכנית לבית משפט קמא, כפי שנעשה בסופו של דבר. בנסיבות אלה, נתבקשתי להורות על מחיקת הבקשה שלפניי, תוך חיוב המבקשים בהוצאות המשיב בפועל.

דיון והכרעה

13.סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כך:

"החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בענין אזרחי, ופסק דין של בית משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך מאת נשיא בית המשפט העליון או מאת שופט אחר של בית המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מאת בית המשפט העליון, ובפסק דין – גם אם ניתנה רשות לכך בגוף פסק הדין; רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

14.כפועל יוצא מכך, רשות לערער על 'החלטה אחרת' של בית המשפט המחוזי בעניין אזרחי, תינתן רק כאשר הדבר עלול להסב נזק בלתי הפיך לאחד מהצדדים או להוביל לניהול הליך מיותר או שגוי (ראו, מני רבים: רע"א 8388/23 חזן נ' יניב, פסקה 26 (04.12.2023), והאסמכתאות שם). עינינו הרואות, כי שיקולים אלה הם, ככלל, שיקולים צופי פני עתיד, שעניינם בחשש מפני גרימתו של נזק בלתי הדיר בעתיד (ראו למשל: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 200 (מהדורה שלישית 2012) (להלן: בן-נון וחבקין); רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש, פסקה 4 (25.06.2007); רע"א 9065/23 ס.ע. טופ השקעות בע"מ נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פסקה 45 (03.01.2024)).

15.דא עקא, כעולה מהאמור עד כה, פניהם של המבקשים כאן נשואות דווקא אל העבר, ולא אל העתיד, שכן צו איסור הדיספוזיציה בוטל זה מכבר. בתוך כך, עותרים המבקשים כי בית משפט זה יכריע לטובתם בבקשה, על מנת שתיפתח עבורם הדלת לתבוע נזקים שנתגבשו, לכאורה, בעבר. בראי תכליתה של הביקורת הערעורית על 'החלטות אחרות', ברי שלכך אין להיעתר.

16.לא זו אף זו, בשונה מהמבקשים, איני סבור כי ניתן ללמוד מהחלטת בית משפט קמא כי זו אומנם העניקה 'הכשר' להתנהלות המשיב, כפי שנטען על ידם. שכן, בית משפט קמא ציין, ברחל ביתך הקטנה, כי אין הוא מכריע בסוגיות הנוגעות לביצועו של פסק הדין, לרבות בטענות לעניין שיתוף הפעולה ההדדי בהקשר זה. כפי שעולה מהחלטתו זו, היא מושתתת על עצם קיומה של מחלוקת בדבר ביצוע פסק הדין, וזאת בראי תקנה 370 לתקנות הישנות. בנסיבות אלה, מובן כי טענות המבקשים בהקשרים אלה שמורות בידם, ככל שיהא ברצונם להגיש תביעה נזיקית לערכאה המוסמכת לדון בה.

17.עוד בהקשר זה, ספק רב בעיניי אם אכן, כטענת המבקשים, החלטת בית משפט קמא מהווה מעשה בית דין, המציב בפניהם מחסום בלתי עביר להגשת תביעה נזיקית בעתיד. שכן, על אף שהחלטה זו התקבלה לאחר מתן פסק הדין, בראי הפסיקה בכגון דא, יש לסווגה כ'החלטה אחרת', וכך עשו גם המבקשים עצמם (להרחבה ראו: בן-נון וחבקין, בעמוד 135). כידוע, החלטה מסוג זה אינה מקיימת את דרישת 'הסופיות', ולכן, לכאורה, אין היא מקימה השתק פלוגתא או השתק עילה (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 899 (§159) (מהדורה שלישית דיגיטלית – 2024)); ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 508 (2002)) – כך שטענות הצדדים לגופם של דברים, שמורות להם. אשר על כן, גם מן הטעם הזה, מצאתי כי לא מתעורר בענייננו כל חשש שמא דחיית בקשת רשות הערעור תציב את המבקשים בפני שוקת שבורה.

18.סוף דבר: בנתון לאמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית אפוא.

בהתחשב בנסיבות העניין בכללותן, מצאתי לחייב את המבקשים בהוצאות המשיב, אך זאת על הצד הנמוך, בסך 2,500 ש"ח.