רע"א 5530/13 פלוני נ. עזבון המנוח אבו ג'אמע רשיד ז"ל

1.

המבקש 1 (להלן: המבקש ) נפגע קשות בתאונת דרכים בהיותו כבן חמש. במסגרת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה, מינה בית המשפט מומחים בתחום הנוירולוגיה, האורטופדיה והפסיכיאטריה. נקבעו למבקש אחוזי נכות בשיעורים משמעותיים.

2.

בקדם משפט שהתקיים ביום 18.6.2013 העלה בא-כוח המבקש בקשה (שהוגשה עוד קודם לכן) למינוי מומחה בתחום השיקום. בית המשפט החליט כי "בשלב זה אין צורך למנות מומחה לשיקום שכן אופי הנכויות שנקבעו אינו מצריך מומחיות מיוחדת בתחום השיקום כדי להעריך את צרכיו של התובע".

3.

ביום 4.7.2014 הגישו המבקשים "בקשה לעיון חוזר" בהחלטה בעניין מינוי המומחה בתחום השיקום. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 8.7.2013, לפיה לא היה מקום לבקש עיון חוזר בהחלטה מיום 18.6.2013, שכן לא חל כל שינוי מאז מתן אותה החלטה.

4.

המבקשים מבקשים שתינתן להם רשות לערער על ההחלטות הנ"ל, מיום 18.6.2013 ומיום 8.7.2013. לטענתם, היה מקום למנות מומחה שיקומי נוכח שעורי הנכויות, הפגיעה הרב מערכתית ממנה סובל המבקש (הן בתחום המוטורי והן בתחום הקוגניטיבי) וצרכיו הרפואיים המרובים כפי שהם מפורטים בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו לבית המשפט. עוד נטען, כי ראוי להורות על המינוי בשלב הנוכחי של ההליך, כדי שבהתאם לקביעותיו יוכלו המבקשים להציג ראיות לעניין עלות הצרכים שייקבעו על-ידי מומחה השיקום.

5.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. תחילה יצוין, כי ברי שעל ההחלטה מיום 8.7.2013, אשר קבעה כי לא היה מקום לפנות בבקשה לעיון חוזר שכן לא חל שינוי בנסיבות, אין מקום ליתן רשות ערעור. החלטה זו בדין יסודה. הגשת בקשות "לעיון חוזר" בהחלטת ביניים, מבלי שחל שינוי בנסיבות שיצדיק זאת, היא נוהג נפסד ובמקרה המתאים בקשה כאמור עלולה לחייב את מגישה בהוצאות הולמות. לא היתה כל עילה להגשת בקשה לעיון חוזר, זמן קצר לאחר מתן ההחלטה שדחתה את הבקשה למינוי מומחה שיקומי ומבלי שנוצרה נסיבה חדשה, רק מפני שהמבקשים לא השלימו עם ההחלטה המקורית.

6.

באשר לגופם של דברים ולהחלטה מיום 18.6.2013 - שאלת הצורך במינוי מומחה שיקומי, כמו גם שאלת עיתוי המינוי, מסורות במידה רבה לשיקול דעת הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי לא שלל קטגורית את הצורך במינוי, ובהחלטתו מיום 18.6.2013 ציין כי " בשלב זה " אינו רואה לנכון למנות מומחה כאמור.

כפי שנפסק, גם אם נוצר צורך במינוי מומחה שיקומי, ואיני קובע שצורך כזה קיים במקרה דנא, ההחלטה בדבר המינוי יכולה להתקבל (ולעיתים אף צריכה להתקבל) בשלבים מתקדמים של ההליך; למשל – לאחר חקירת המומחים. קיימים מקרים בהם רק לאחר שבית המשפט נחשף לחומר הראיות, כולל העדים העובדתיים, יש בידיו כלים לעמוד על הצורך האמיתי במינוי מומחה שיקומי.

הדברים גם הובהרו בספרו של

א' ריבלין, תאונות הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 679-678 (מהדורה רביעית, 2012) כדלהלן:

"הצורך במינוי מומחה בתחום השיקום והמועד הרצוי למינויו מחייבים בחינה מיוחדת. ראוי לבחון תמיד אם אין די בחוות הדעת של המומחים הרפואיים האחרים. תכופות די למשל בחוות דעתו של האורטופד או הנוירולוג כדי להצביע על צורכי הריפוי, הטיפול והשיקום של הנפגע. ... במקרים הרגילים אין למנות מומחה שיקומי כעניין שבשגרה. הפרקטיקה המקובלת והראויה היא שהשאלה אם למנות מומחה שיקומי, במקרים הרגילים, תחתך רק לאחר חקירתו של המומחה הרפואי 'הרגיל', אם אומנם נתבקש הוא לחקירה".

כמובן שאם מינוי כאמור נעשה לאחר שמיעת הראיות, ובעקבותיו נדרשת השלמתן, אין מניעה לאפשר זאת. במקרה דנא איני סבור שעל יסוד החומר הקיים ניתן לקבוע נחרצות כי שגה בית משפט קמא כשדחה, לעת הזו, את הבקשה למינוי מומחה שיקומי. בשלב הנוכחי אף לא ברור שקיים צורך במינוי כאמור ושלא ניתן לעמוד על צרכי המבקש בעזרת המומחים שמונו. יתכן שמינוי כאמור היה מסייע לבעלי הדין להגיע להסדר פשרה, אך עניין זה נתון כולו לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי.

7.

נוכח האמור, אין מקום ליתן למבקשים רשות ערעור ובקשתם נדחית. אין צו להוצאות.