רע"א 5542/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. שיכון ופיתוח לישראל בע"מ

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' רזי) לפיה הותר למשיבה לתקן את כתב ההגנה שהגישה.

2.המבקש הוא תאגיד בנקאי. המשיבה היא חברה יזמית המבצעת באמצעות קבלני ביצוע פרויקטים של בנייה ברחבי הארץ. בשנים 1995-1994 נחתמו בין המשיבה לבין חברה קבלנית מסוימת הסכמים שונים, לפיהם ביצעה החברה הקבלנית עבור המשיבה עבודות בנייה באתרי בנייה שונים. במסגרת ההסכמים התחייבה החברה הקבלנית להעמיד למשיבה ערבויות בנקאיות, וכך עשתה. ערבויות אלה הוצאו על ידי המבקש. כעבור מספר שנים נקלעה החברה הקבלנית לקשיים כלכליים, והמשיבה נאלצה להשלים את הבנייה בפרויקטים השונים בעצמה או באמצעות קבלנים מטעמה. ביום 5.10.99 דרשה המשיבה מהמבקש לשלם את סכומי הערבות הנקובים בשבעה כתבי ערבות. סך היתרה של קרן הערבויות שפירעונה התבקש היה 4,735,000 ש"ח, וסכום מימושן הסתכם בסך 6,371,611 ש"ח. המבקש שילם למשיבה את סכומי הערבות כפי שנדרש. כעבור כשנתיים וחצי הגיש המבקש כתב תביעה כנגד המשיבה, במסגרתו טען כי מבדיקה שערך הסתבר לו שהמשיבה חילטה את הערבויות שלא כדין. טענתו העיקרית של המבקש הייתה, שהמשיבה ניידה את הערבויות מפרויקט אחד למשנהו מבלי שקיבלה את אישורו של המבקש. עוד טען המבקש, כי משהושלמו הפרויקטים שלשמם ניתנו כתבי הערבות, פקעו הערבויות והמשיבה לא הייתה רשאית לחלטן. המבקש תבע אפוא את השבת הסכומים ששולמו על ידו, והעמיד את סכום התביעה על 7,322,240 ש"ח לצרכי אגרה.

3.המשיבה טענה בכתב ההגנה, כי מאחר שעסקינן בערבויות בנקאיות אוטונומיות, אין המבקש זכאי להשבת הסכומים ששילם מכוח טענות הנוגעות לעסקה בינה לבין החברה הקבלנית. כן טענה המשיבה כי בעל הדין הנכון - אם בכלל - להגשת התביעה הוא החברה הקבלנית. בנוגע לטענתו העיקרית של המבקש טענה המשיבה, שעל פי ההסכמים בינה לבין החברה הקבלנית, שלביצועם ניתנו הערבויות על ידי המבקש, נתונה לה הזכות לממש כל ערבות בנקאית שבידה בגין כל חוב שחבה לה החברה הקבלנית ללא קשר למקורו. לטענתה, הכספים שקיבלה כתוצאה ממימוש הערבויות הבנקאיות כיסו רק חלק קטן מהנזקים הכספיים שנגרמו לה בשל קריסתה הכלכלית של החברה הקבלנית. המשיבה ציינה כי בגין נזקים אלה הגישה היא תביעת חוב למפרק של החברה הקבלנית. כן טענה המשיבה, כי המבקש מנוע מלטעון את טענתו הנזכרת, וזאת משום שבהליך כנגד החברה הקבלנית אשר המבקש היה צד לו, ואשר במסגרתו טענה המשיבה במפורש כי הערבויות הבנקאיות כולן מבטיחות כמקשה אחת את התחייבויותיה של החברה הקבלנית, לא העלה המבקש כל טענה בעניין זה. בכל הנוגע לטענת המבקש המתייחסת לפקיעת כתבי הערבות טענה המשיבה, כי על פי ההסכמים בינה לבין החברה הקבלנית אין בהשלמת הבנייה כדי למלא אחר כל התחייבויותיה של החברה הקבלנית כלפי המשיבה. לטענתה, על החברה הקבלנית מוטלת החובה לבצע במבנים "תיקוני אכלוס, תיקוני בדק, תיקוני אחריות והתחייבויות אחרות, כמקובל ונהוג בהסכמים כאלו" (סעיף 6 לכתב ההגנה). לפיכך טענה המשיבה כי כתבי הערבות לא פקעו עם השלמת הבנייה. המשיבה צירפה לכתב ההגנה העתק של תביעת החוב אותה הגישה למפרק של החברה הקבלנית, תוך שציינה כי סכום הערבויות הבנקאיות אותו שילם המבקש על פי דרישתה התייחס לכל הפרויקטים יחדיו. בהקשר זה ציינה המשיבה כי היא "שומרת ... לעצמה את הזכות לערוך חשבון נפרד לכל פרויקט, עם החיובים והזיכויים המתייחסים אליו" (סעיף 8.6 לכתב ההגנה).

4.בישיבת קדם המשפט הראשונה שנערכה ביום 8.1.04 הגיעו בעלי הדין להסדר דיוני, לפיו בית המשפט ידון תחילה בשאלת קיומה של עילת התביעה העומדת למבקש, ובשאלת היריבות בין המבקש לבין המשיבה. בית המשפט החליט כי בקשר לעניין זה יגישו בעלי הדין תצהירי עדות ראשית בצירוף מסמכים רלוונטיים. המשיבה הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה אשר נחתמו בחודש יולי 2004. בחלק מהתצהירים ונספחיהם צויין, כי החוב שחבה החברה הקבלנית למשיבה בגין פרויקט בנייה מסוים בקרית-ים (להלן - מגרש 39), אשר לשם הבטחת ביצועו ניתנה ערבות בנקאית מסוימת, עומד על 1,233,082 ש"ח. חשיבותו של נתון זה תתבהר בהמשך. לאחר מכן הוגשה על ידי המבקש בקשה לגילוי מסמכים, אשר נדחתה על ידי בית המשפט. בהחלטה זו קבע בית המשפט המחוזי במפורש, כי במסגרת הדיון בשאלת היריבות ועילת התביעה לא יידרש בית המשפט לשאלת היקף חובותיה של החברה הקבלנית או לשאלת היקף הוצאותיה של המשיבה להשלמת הפרויקטים השונים (החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.9.04). בתום הדיון בשאלת היריבות ועילת התביעה החליט בית המשפט לקבל את טענתו העיקרית של המבקש, לפיה לא הייתה המשיבה רשאית לנייד את הערבויות הבנקאיות בין הפרויקטים השונים ולחלטן שלא בקשר לפרויקטים אשר לשמם הן ניתנו. לפיכך דחה בית המשפט את טענת המשיבה בדבר העדר יריבות בינה לבין המבקש, וקבע כי עומדת למבקש עילת תביעה כנגד המשיבה בגין הפרת חוזי הערבות. בעקבות אותה החלטה הגיש המבקש בקשה למתן פסק דין חלקי, במסגרתה טען כי על המשיבה להשיב לו סכום של 4,130,364 ש"ח, אשר לגביו הודתה המשיבה כי הוא נזקף לפרויקטים שאינם נשוא כתבי הערבות שהוציא המבקש. המשיבה התנגדה לבקשה, בטענה כי הגישה בקשה לתיקון כתב ההגנה. במסגרת הבקשה לתיקון כתב ההגנה נטען, כי אף שהמשיבה טענה בעבר כי סכום הערבות שנזקף על חשבון ההוצאות בקשר למגרש 39 היה 1,233,082 ש"ח, הסתבר למשיבה כי נתון זה לא היה מדויק. המשיבה טענה כי "הוצאו על ידה או היא התחייבה להוציא או נתבעה לשלם" סכומים נוספים בקשר למגרש 39, וזאת בין היתר בשים לב לתביעות אשר הוגשו נגדה בקשר לבניינים שנבנו על המגרש האמור. המשיבה טענה כי הסכומים אותם נתבעה לשלם במסגרת התביעות הנזכרות, וכן סכומים נוספים, הינם כולם באחריותה של החברה הקבלנית, וכי כתב הערבות בקשר למגרש 39 ניתן להבטחת הוצאות אלו. המשיבה הסבירה כי משהחליט בית המשפט לדחות את עמדתה בנוגע לזכותה לנייד את הערבויות בין הפרויקטים "נוצר הצורך לבדוק שנית את ההוצאות, ההתחייבויות והמחוייבויות של החברה למגרש 39". המבקש התנגד לבקשה, וטען כי יש לראות את המשיבה כמי שהודתה בתצהירי העדויות שהוגשו מטעמה, כי בגין מגרש 39 הייתה החברה הקבלנית חייבת לה 1,233,082 ש"ח בלבד. המבקש טען כי המשיבה אינה רשאית לחזור בה מן ההודאה האמורה. לעניין זה טען המבקש, כי התביעות בגינן התבקש תיקון כתב ההגנה הוגשו כנגד המשיבה כבר בחודש אפריל 2003, בעוד תצהירי העדות הוגשו מטעמה של המבקשת בחודש יולי 2004, היינו, שעה שהמשיבה כבר הייתה מודעת לקיומן של תביעות אלו. המבקש הדגיש כי המשיבה חילטה את הערבויות בחודש אוקטובר 1999, וטען כי אין להתיר למשיבה לדרוש מהמבקש לשאת בהוצאות שהוצאו לאחר מועד זה, או בהוצאות שטרם הוצאו על ידה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה לתיקון כתב ההגנה. מכאן הבקשה שלפניי.

5.דין הבקשה להידחות. ראינו (בפיסקה 3 לעיל) שהמשיבה ציינה בכתב ההגנה כי היא שומרת לעצמה את הזכות לערוך חשבון נפרד לכל פרויקט. יש לומר אפוא ששאלת החשבון הנפרד המתייחס לכל פרויקט הועמדה במחלוקת בין בעלי הדין, וזאת כטענה חלופית של המשיבה, היה ולא תתקבל עמדתה בנוגע לזכותה לנייד את הערבויות מפרויקט לפרויקט. על פי ההסדר הדיוני בין בעלי הדין, הוקדש חלקו הראשון של הדיון לבירור שאלת היריבות ביניהם ולבחינת קיומה של עילת תביעה בידי המבקש. בהתאם להסדר הדיוני האמור התמקדו תצהירי העדות הראשית מטעם המשיבה בעובדות הנוגעות לניודן של הערבויות בין הפרויקטים. אכן, ראוי היה כי דבר הגשת התביעות כנגד המשיבה בנוגע למגרש 39 יצויין בתצהירים. כן לא היה מקום לכנות בתצהיר את החשבון שנערך בין המשיבה לבין החברה הקבלנית "חשבון סופי", וזאת בייחוד שעה שהיה כבר ידוע למשיבה כי הוגשו תביעות כנגדה בגין אחד הפרויקטים (תצהירו של מנשה מטלון, בסעיף 28). עם זאת, לכאורה אין לראות את התצהירים שהוגשו באותו שלב כממצים, וזאת בפרט בכל הנוגע לשאלת היקף חובותיה של החברה הקבלנית הנובעים מכל פרויקט ופרויקט. כפי שכבר הזכרנו, בית המשפט המחוזי הבהיר כי בשלב הראשון לא תידון שאלת היקף החובות של החברה הקבלנית בקשר לפרויקטים השונים. בהתאם לכך נדחתה בקשת המבקש לגילוי מסמכים. יתרה מזו, בדיון שנערך ביום 8.1.04 אמר בא כוח המשיבה:

לא נכנסנו בכוונה לשאלה בכל ערבות וערבות ובכל פרויקט ופרויקט. אם תוכרע השאלה בנוגע ליריבות אינני מאמין שתהיה בעיה לערוך את הבירור החשבונאי.

(בעמ' 3 לפרוטוקול, שורות 11-10)

העולה מהמקובץ הוא שלכאורה לא זנחה המשיבה בשום שלב את טענתה החלופית בנוגע לעריכת חשבון נפרד לכל פרויקט ופרויקט. יושם אל לב, שכתבי התביעה וההגנה אשר תחמו את גדר המחלוקת הוגשו בשנת 2002, היינו, בטרם הוגשו התביעות נגד המשיבה בגינן התבקש תיקון כתב ההגנה. משנדחתה עמדתה של המשיבה בנוגע לניוד הערבויות ביקשה המשיבה לפרט בכתב ההגנה הוצאות נוספות שהוצאו על ידה או שהיא עשויה להוציא בעתיד בקשר למגרש 39, בגינו ניתנה אחת הערבויות נשוא התביעה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתה, ואין יסוד להתערב בהחלטתו. מכל מקום, המבקש יוכל, כמובן, להעלות טענותיו אם וכאשר בית המשפט יידרש להכריע באשר לאמינות טענותיה של המשיבה.

6.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.