פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט
גבוה לצדק
בג"ץ
5548/00
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופט א'ריבלין
העותר
ת :
רחל אברהם (כהן)
נגד
המשיבים
:
1.
בית הדין הרבני הגדול בירושלים
2.
כהן נתן
3.
בית הדין הרבני האזורי בחיפה
עתירה
למתן צו על תנאי
תאריך
הישיבה: ט' באייר תשס"א (2.5.01)
בשם
העותרת: עו"ד ו' מזרחי
בשם
המשיב 2: עו"ד ב' הוכמן
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
העותרת והמשיב 2 (להלן - המשיב ) נישאו בשנת 1969. עד מהרה התערערו יחסיהם, ובשנת 1976 הגישה העותרת לבית הדין הרבני תביעה לגירושין. הצדדים קיבלו על עצמם לקיים שלום בית. לאחר שגם ניסיון זה לא צלח, הגישו בני הזוג תביעות הדדיות בערכאות השונות. בשנת 1991 ובשנת 1996 ניתנו בבית המשפט המחוזי פסקי-דין על דרך הפשרה, באשר לאופן חלוקת הרכוש ביניהם. בשנת 1996 ציווה בית הדין הרבני האזורי על המשיב לגרש את אשתו. ערעור שהגיש על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול (המשיב 1) נדחה. אך המשיב עמד בסירובו לתת גט. לפיכך החליט בית הדין האזורי להטיל עליו סנקציות שונות, ומשאף אלו לא הועילו, ציווה (ביום 15.2.1998) לאסרו.
המשיב ערער לפני בית הדין הגדול על צו המאסר. בערעורו נטען, כי הוא מוכן לגרש את העותרת, בתנאי שזו תסכים כי ענייני הממון (אשר הוכרעו על דרך הפשרה בבית המשפט המחוזי) ישובו ויידונו, על-פי דין תורה, בבית הדין הרבני. בית הדין הגדול קיבל את ערעורו. בהחלטתו, מיום 22.4.1998, נקבע, כי אין להטיל על המשיב סנקציות, שכן "הוא עתה מסכים לגרש אם ידונו שוב בענייני הממון, והאישה היא שמתנגדת לכך". כנגד החלטה זו עתרה העותרת לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 3984/98). בית המשפט הוציא צו על-תנאי בעתירה, אך בדיון שהתקיים לפניו הציע לבני הזוג לשוב לבית הדין הגדול ולנסות להגיע להסדר. בהתחדש הדיון לפני בית הדין הגדול הודיעה העותרת, על-פה ובכתב, כי היא מסכימה לתנאי שהעמיד המשיב להסכמתו לגרשה. בעקבות זאת הורה בית הדין הגדול, ביום 3.8.1999, כי המשיב יגרש את העותרת, ולאחר מכן ידון בית הדין האזורי בחיפה (המשיב 3) ויפסוק בכל ענייני הממון שבין הצדדים, לרבות אלה שכבר הוכרעו בבית המשפט המחוזי, וזאת ללא זכות ערעור.
ביום 19.10.1999 התייצבו הצדדים לפני בית הדין האזורי בחיפה. אף לפני בית הדין האזורי חזרה העותרת והודיעה, כי היא מסכימה להפקיד בידיו את סמכות השיפוט בענייני הממון. בעקבות זאת סודר הגט ובני הזוג התגרשו. או אז שינתה העותרת את טעמה והודיעה, כי אין היא מעוניינת להמשיך ולקיים את ההסדר עליו הוסכם בבית הדין הגדול. לשם כך שבה לבית המשפט הגבוה לצדק, בגדר בג"ץ 3984/98 הנ"ל, וביקשה את התערבותו. בית המשפט לא קיבל את בקשתה ובהסכמת העותרת הורה למחוק את עתירתה. ביום 25.1.2000 הוציא בית הדין הגדול, לבקשת המשיב, צו ביניים, שלפיו "הצדדים אסורים להנשא לעלמא עד לבירור ענינם". ביום 30.4.2000 הוסיף בית הדין והורה, כי "הגט שניתן בביה"ד האזורי מעוכב עד להחלטה אחרת מבית דיננו, שתינתן רק לאחר שיסתיימו הדיונים בביה"ד האזורי ויבוצע פסה"ד". מכאן העתירה שלפנינו, שעיקר בקשת העותרת בגדרה היא שבית-משפט זה יורה על ביטול החלטות בית הדין הרבני הגדול מיום 3.8.1999 ומיום 30.4.2000 והחלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 19.10.1999.
עם כל ההבנה למצוקת העותרת, אין בידנו להושיט לה סעד. בא-כוח העותרת, עורך הדין מזרחי, הודה לפנינו, כי הצהרות העותרת - לפני בית הדין הרבני הגדול ולפני בית הדין הרבני האזורי - אודות הסכמתה לקיום דיון מחודש בענייני הממון על-פי דין תורה, לא היו אלא תחבולה שננקטה על-ידה ואשר נועדה להוציא מהמשיב גט בדרכי עורמה. עתה, משהשיגה את מבוקשה, מבקשת היא מבית-משפט זה לפטור אותה מתוצאות הסכמתה המדומה. לכך לא נוכל לתת ידנו. בעל-דין המופיע לפני ערכאה שיפוטית מוסמכת, וביודעין מוליך אותה שולל, אינו יכול לצפות כי בית המשפט הגבוה לצדק יסייע בידו להחזיר את גלגלו לאחור. איננו מתעלמים מן העמדה הבלתי-ראויה שנקט המשיב, כאשר דרש (כתנאי להסכמתו לגירושין) לפטרו מהסכמתו לפשרה שעל יסודה הכריע בית המשפט המחוזי בענייני הממון שבין בני הזוג. דא עקא, שלפני ערכאות בית הדין הרבני הצהירה העותרת, כי היא מסכימה לדרישת המשיב. אם חפצה העותרת לטעון, כי הסכמתה המוצהרת לאו-הסכמה הייתה, תתכבד ותעשה זאת לפני הערכאה השיפוטית שלפניה הצהירה על הסכמתה.
מטעם זה, ומבלי להידרש ליתר טענותיהם של בעלי הדין, יש לדחות את העתירה, אך בנסיבות העניין הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופט י' טירקל :
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' ריבלין :
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, ז' בסיון תשס"א
(29.5.01).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו
פ ט