רע"א 556/13 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ו' פלאוט ) ברע"א 34131-11-12, וכן על החלטתו לדחות בקשה שהוגשה לביטולו. בגדר פסק הדין, שניתן בהסכמת הצדדים, הוחלט כי הליך בוררות שהחל שנים רבות קודם לכן בבית הדין הרבני בהסכמת הצדדים יימשך, וככל שיהיה צורך לדון באישור פסק הבורר או ביטולו או כל בקשת ביניים אחרת, בית משפט לענייני משפחה הוא המותב המוסמך לדון בכך.

2.

הרקע לבקשה הוא סכסוך בין המבקש לאחיו (המשיב) ואשתו (המשיבה), בנם ובתם, שנוצר, לטענת המבקש, עקב פלישתם של המשיבים, בנם ובתם לחלקה שבבעלותו. ראשית הדיונים בסכסוך בשנת 2002 בבית הדין הרבני בפתח תקווה שדן בעניין כבורר, בהסכמת הצדדים שחתמו על שטר בוררין.

הסכסוך עבר כברת דרך ארוכה והתדיינויות משפטיות רבות. זו היא דרך השתלשלות הדברים המסועפת: המשיב פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לאשר פסק בוררין שניתן לגישתו על ידי בית הדין הרבני. בית המשפט המחוזי (מפי כב' השופטת ד' פלפל ) דחה את הבקשה משום שהליך הבוררות טרם הסתיים. בהחלטתו גם הפנה בית המשפט המחוזי את הצדדים להלכה שנקבעה בבג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (6.4.2006). התיק נשאר תלוי ועומד עד שבית הדין הרבני נתן צווים לסגירתו בשנת 2008. בשנת 2009 תבע המבקש את פינוי המשיבים, בנם ובתם בבית משפט השלום בפתח תקווה. המשיבים ביקשו מנגד למחוק את

התביעה על הסף. טענתם הייתה כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. בית משפט השלום דחה את טענתם של המשיבים אך גם לא קיבל את תביעת המבקש לגופה, והחליט להפנות את הצדדים להמשך הבוררות ביניהם בבית הדין הרבני.

נוכח החלטה זו פנו המשיבים לבית הדין הרבני. המבקש פנה לבית הדין הרבני וטען כי אין לו סמכות להמשיך לדון בעניין הצדדים וכן הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום. בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכם לפיו יוחזר התיק לבדיקת טענות המבקש בבית המשפט השלום. בהסכמת המבקש ובהעדר המשיבים, בית משפט השלום שינה מהחלטתו הקודמת, והעביר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה – כפי שביקש המבקש לאחר ששינה עמדתו בעניין זה. בנם ובתם של המשיבים נמחקו מהתביעה שכן אינם עונים להגדרה של בני משפחה בהתאם לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995. נוכח החלטה זו, פנה בית הדין הרבני לבית משפט השלום וביקש הבהרה באשר לקביעותיו השונות.

בית משפט השלום הבהיר שהחלטתו הראשונה בוטלה על ידי בית המשפט המחוזי ובהמשך הועבר התיק לבית המשפט לענייני משפחה. בכל זאת, גם בכך העניין לא תם שכן הפעם היו אלה המשיבים שהגישו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום.

בבית המשפט המחוזי נראה היה כי קרבה לסופה הדרך הפתלתלה שעברו הצדדים במסדרונות בתי המשפט, או שלכל הפחות התברר הנתיב בו יצעדו הצדדים על מנת להביא לקץ הסכסוך. התקבלה הצעת בית המשפט (מפי כב' השופטת ו' פלאוט ) וכך נקבע: "מוסכם עלינו כי התיק עבר מבית משפט שלום לבית משפט משפחה עם החלטות הביניים שבו, ומכאן כי מינוי הבורר שריר וקיים, ועליו להמשיך במלאכתו, וכל שיזקק בית משפט לדון בשאלת אישור פסק הבורר או ביטולו או כל בקשת ביניים אחרת, בית משפט המוסמך הוא בית המשפט למשפחה. מעבר לכך, כל צד שומר על טענותיו". שלב דיוני נוסף התרחש כאשר המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין בטענה כי בא כוחו לא שמע את הצעת בית המשפט באופן מלא כפי שפורט.

3.

על רקע דברים אלה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי אשר מכוונת כנגד פסק דינו והחלטתו של בית המשפט המחוזי שניתנו על ידי כב' השופטת פלאוט . שתי טענות מרכזיות בפי המבקש: האחת, כי בא כוחו, הסובל מליקוי שמיעה, לא שמע את מלוא הצעתו של בית המשפט המחוזי והסכים רק לחלקה. לטענת המבקש בא כוחו לא שמע את חלקה הראשון של ההצעה לפיה הבוררות בעניינם של הצדדים תימשך בבית הדין הרבני. הטענה השנייה שבפי המבקש היא כי אין לבית הדין הרבני סמכות עניינית לדון בעניין הצדדים מאחר ואין מדובר בענייני נישואין וגירושין שהם בתחום סמכותו לפי חוק.

4.

בגדר פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים כאמור להסכמה לפיה ימשיך בית הדין הרבני לדון בעניינם כבורר, וכל שיזקק בית משפט לדון בשאלת אישור פסק הבורר או ביטולו או כל בקשת ביניים אחרת, בית משפט המוסמך הוא בית המשפט לענייני משפחה. במענה לבקשה לביטול פסק הדין התייחס בית המשפט המחוזי להסכמה זו באומרו (כב' השופטת ו' פלאוט ): "הדיון זכור לי היטב. בא כוח המבקש ביקש להתקרב לדוכן על מנת לשמוע ולהבין את הצעת בית המשפט, וכך היה. בית המשפט חזר על הצעתו יותר מפעם אחת, ובאי כוח שני הצדדים הסכימו להצעה, ובלשון המעטה יאמר כי אין זה הוגן לטעון כעת כי נשמעה רק מחצית ההצעה". לנוכח עמדה נחרצת זו של בית המשפט המחוזי לא מצאתי להתערב.

באשר לסמכותו של בית הדין לדון בהליך, ההלכה שנקבעה בעניין אמיר קובעת כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בעניינים שלא מצויים בסמכותו הייחודית על פי חוק אף אם הצדדים נתנו לכך את הסכמתם. בהלכה שנקבעה שורטטו גבולות הסמכות של בית הדין הרבני במבט כלפי העתיד. כך נפסק: " אין לבית הדין כח וסמכות להכריע במחלוקת בתורת בורר מכח הסכם בוררות בין בעלי הדין בענין שעל פי טיבו אינו בתחום סמכותו על פי הדין. בית הדין לא קנה סמכות מכח הדין להכריע במחלוקות כבורר, ואין הסכמת הצדדים מועילה להקנות לו סמכות כזו" (ענין

אמיר , בפס' 16).

במבט כלפי עבר צוין: "הצפייה אל העבר מעלה את שאלת תוקפן המשפטי המחייב של הכרעות בית הדין, אשר ניתנו לאורך השנים מכח הסכמת בעלי הדין, כאמור; שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר; אין הכרח להכריע בה כאן, והיא תמתין לשעתה" (ענין אמיר , בפס' 21).

עוד נקבע בפסיקה, שמבלי לגרוע מהאמור בהלכת אמיר , טענת ביטול פסק בוררות כפופה לעקרונות של מניעות, השתק וחוסר תום לב. עקרונות אלה עשויים להביא בנסיבות מסוימות לדחיית הטענה בדבר חוסר סמכות. נקבע, כי בעל דין שמוצא עצמו במסגרת בוררות לפני בורר שלשיטתו אינו מוסמך להכריע בעניינו צריך להתריע ולעמוד על טענת חוסר הסמכות מוקדם ככל הניתן (ראו: רע"א 4198/10 איבגי נ' גבאי , בפס' 24-22, (25.12.2012); וראו גם רע"א 4766/11 חב' סילבר טאוארס נ' קסירר , בפס' יח (7.3.2012)). בהתאם לקו זה גם החליט בית משפט השלום (כב' השופט נ' שטרנליכט ) בעניינם של המבקש והמשיבים כשהורה כי תימשך הבוררות בבית הדין הרבני (ת"א 20278-06-09).

המקרה שלפניי מלווה בנסיבות ייחודיות: הסכסוך המתואר הוא ארוך שנים וההסכמה כאמור של הצדדים הגיעה אחרי התדיינות משפטית ממושכת בעניינם. הצדדים נתנו הסכמתם לפסק הדין האחרון שניתן באשר להמשך הבוררות, בתקווה שזו תביא לפתרון הסכסוך. ההסכמה ניתנה מתוך מודעות לסמכות בית הדין הרבני, לאחר שכבר בשנת 2007 בית המשפט המחוזי הפנה את תשומת לב הצדדים להלכה שקיימת בעניין. יתרה מכך, מפרוץ הסכסוך ועד עתה הושקעו כבר תשומות רבות מצד בתי הדין השונים בניסיון להביא לפתרונו. בקשה אחר בקשה ודיון אחר דיון והסכסוך לא מש מדלתות בתי המשפט. לבסוף, ניתן פסק דין בהסכמה לדרך בו ימשיך להתברר הסכסוך, והנה, בא אחד הצדדים ומבקש לסגת מההסכמה שניתנה על ידו. אין זה ראוי – גם על פי המבחן של תום לב דיוני – שכעת: לאחר שנתן הסכמתו, יבקש לבטלה. בנסיבות העניין בכללותו, בצירוף הפסיקה שהובאה, יש כדי להביאני להחלטה שלא להיענות לבקשת רשות הערעור. בל נשכח כי עסקינן ברשות ערעור בגלגול שלישי ולא בערעור בזכות. מקרה זה תחום לעובדות והשתלשלות ההליכים שלו, תוך ניסיון לתור אחרי נקודת האיזון הראויה (וראו חוות דעתו של השופט י' דנציגר בעניין איבגי שלעיל, בפס' 27).

5.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בהעדר בקשה לתגובה, אין צו להוצאות.