פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
5565/17
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המבקשים:
1. דוד אברהם
2. אווס מרקט בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. בנק לאומי לישראל בע"מ
2. מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי באר שבע בת"א
42835-03-17
בשם המבקשים:
עו"ד אוריאל מיטלר
בשם משיב 1:
עו"ד ליאל דאי;
עו"ד אלישע כהן
בשם משיבה 2:
עו"ד מלי אומיד-ברגר
פסק
דין
1.
מונחת
בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט
י' פרסקי
), בגדרה נדחתה בקשת המבקש לפטור מתשלום אגרת
בית משפט. בית המשפט המחוזי קבע שאין די בכך שהמבקש זכאי לייצוג על ידי הסיוע
המשפטי, אלא שעל מנת לקבל פטור מאגרה, היה עליו להוכיח עילת תביעה וקושי כלכלי,
אשר לא הוכח.
התביעה
מושא בקשת הפטור מאגרה עוסקת בהחזרה שלא כדין לכאורה של המחאות מחשבונה של המבקשת
2, חברה בבעלות מבקש 1 (להלן:
החברה
), אשר נוהל
אצל משיב 1 (להלן:
הבנק
). נטען בכתב התביעה האמור שהחזרת ההמחאות שלא
כדין הביאה לקריסתם הכלכלית של המבקש ושל החברה שבבעלותו, וכן לגירושיו של המבקש,
וגרימת נזק כלכלי של מיליוני שקלים.
טענות
הצדדים
2.
המבקש טוען כי לפי תקנה 19(7) לתקנות בתי המשפט (אגרות),
התשס"ז-2007 (להלן:
תקנות האגרות
), לא
נדרשת בחינת התנאים לפי תקנה 14 לגבי המצב הכלכלי וקיומה של עילה. לעמדה זו הצטרפה
משיבה 2 (להלן:
המדינה
). עוד טוען בא כוח המבקשים כי הואיל והוא
מייצג גם את המבקש וגם את המבקשת (חברה בע"מ), וכי האחרונה צד פורמלי בלבד,
אזי יש להעניק פטור גם למבקשת. מנגד מעלה הבנק שלוש טענות. ראשית, נטען כי המבקש
נכנס להליך פשיטת רגל (תיק 37091-08-17) ועל כן דין הבקשה להימחק, זאת מאחר שכעת
הנאמן נכנס בנעלי המבקש בהליכים המשפטיים בעניינו, ועל הנאמן לא חלים מבחני הפטור
לפי תקנה 19(7). שנית, נטען כי דחיית בקשות קודמות לפטור מאגרה, בתביעות דומות
שהגיש המבקש, מהוות השתק פלוגתא, מאחר שמלבד השינוי בייצוג לא היה כל שינוי של ממש
בנסיבות. שלישית, נטען כי המבקשת 2 הינה חברה בע"מ, ועל כן אינה זכאית לסיוע
משפטי ולפטור מאגרה. החברה אף אינה רק בגדר מבקשת פורמלית כפי שנטען על ידי המבקש,
שכן כתב התביעה מעלה טענות המתייחסות בעיקרן לחשבון החברה אצל הבנק. הבנק טוען כי
לכל הפחות יש לחייב את החברה בתשלום אגרה על חלקה היחסי בסעד המבוקש בתביעה.
דיון
והכרעה
3.
סבורני כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, במובן זה שהמבקש עצמו אכן
זכאי לפטור מאגרה, אולם החברה אינה נכנסת לגדרי תקנה 19(7), ועל כן אינה זכאית
לפטור הסטטוטורי מכוח תקנה זו.
תקנה
14(ג) אשר כותרתה היא "פטור מתשלומה של אגרה", מסמיכה את בית המשפט
לפטור מאגרה בעל דין במקרים מסוימים של קושי כלכלי המצדיק זאת, כאשר ישנה עילת
תביעה. כך לשון התקנה:
"הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה וראה בית
משפט שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה,
רשאי בית המשפט לפטור את המבקש מתשלום האגרה, כולה או חלקה; בית המשפט יתחשב ביכולתו
האישית של המבקש בלבד, בהסתמך על רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו, אם הוא סמוך על
שולחנם בלבד."
לעומתה
ניצבת תקנה 19(7) אשר כותרתה היא "בעלי דין פטורים מאגרה" אשר קובעת
רשימה של מקרים בהם בעל הדין פטור מתשלום אגרה. וזוהי לשונה:
"אלה
פטורים מחובת תשלום אגרה:
[...]
(7)
בעל דין המיוצג על ידי עורך דין מטעם לשכת סיוע
משפטי, בהליך שלגביו אושרה בקשתו לקבלת שירות משפטי מהטעם שידו אינה משגת לשאת
בו"
ישנה זיקה מסוימת בין
הפטור הקבוע בתקנה 19(7), לבין זה אשר רשאי בית המשפט להעניק מכוח תקנה 14, שכן
בשני המצבים עסקינן בפטור על רקע קושי כלכלי לשלם את האגרה. אולם, תקנה 19 פוטרת
מתשלום אגרה גם בעלי דין במקרים אחרים, אשר אינם מערבים קושי כלכלי. כך למשל זכאים
לפטור גם האפוטרופוס הכללי, ועובד סוציאלי של רשות מקומית.
קיים הבדל בולט נוסף בין תקנה 14 לתקנה
19. בעוד שתקנה 14 מחייבת את הרשם או את בית המשפט ליישם מבחנים שדורשים בחינה
והפעלת שיקול דעת שאינו פורמלי – קיומה של עילה, והיעדר יכולת כלכלית תוך בחינת
גורמים שונים – תקנה 19 קטגורית יותר. היה ותובע נכנס תחת המטריה של תקנה 19 הוא
מקבל פטור מתשלום אגרה. המבחנים הם פורמליים יותר וקלים יותר ליישום מתקנה 14,
למשל: האפוטרופוס הכללי, המדינה, המוסד לביטוח לאומי, וכפי שבענייננו – בעל דין
המיוצג על ידי עורך דין מטעם לשכת הסיוע המשפטי בהליך שלגביו אושרה בקשתו. ההנחה
במקרה האחרון הינה כי אם הייצוג אושר לגבי ההליך הפרטני, משתמע כי המבקש נעדר
יכולת כלכלית ועניינו מגלם עילה כדין.
יצוין כי בעבר, טרם התקנת התקנות
החדשות בשנת 2007, חלו
תקנות בית המשפט (אגרות), תשמ"ח-1987,
בהן לא נקבע פטור בתקנה 19 לזכאי לסיוע משפטי. באותה עת, תקנה 13 היא זו שהסדירה
את קבלת פטור מטעמים כלכליים, כאשר תעודה של לשכת הסיוע המשפטי שימשה כראיה לכאורה
לקושי הכלכלי לשלם את האגרה. ודוק, לקושי כלכלי, ולא לקיומה של עילה במסגרת ההליך
הנדון. בעת ההיא אכן זכאות לסיוע משפטי היוותה רק ראיה לכאורה, ולבית המשפט היה
נתון שיקול דעת במקרה כזה האם להעניק פטור. כיום התקנות החדשות קובעות תנאים אחרים
המשמשים כראיה לכאורה לקושי הכלכלי לצורך קבלת פטור לפי תקנה 14, כגון היותו של
המבקש חייב מוגבל באמצעים, פושט רגל, או החלטה
קודמת של בית משפט למתן פטור. ייצוגו של מבקש הפטור מטעם לשכת הסיוע המשפטי עבר אפוא לתקנה 19, הקובעת את רשימת המקרים בהם יינתן פטור סטטוטורי. מכאן, ובניגוד לעבר, אין צורך לבחון קיומה של עילה משפטית.
4.
לאחר שנקבע כי תקנה 19(7) הינה סטטוטורית ועומדת בפני עצמה, כך שבענייננו המבקש זכאי לפטור מאגרה ללא בחינה נוספת של מצבו הכלכלי, או קיומה של עילה, נבחן האם יש בשלוש טענות הבנק בכדי לשנות מתוצאה זו. יצוין כבר עכשיו כי שתי הטענות הראשונות נדחות, בעוד השלישית מתקבלת.
ראשית טוען הבנק, כי מאחר שהמבקש נמצא בהליכי פשיטת רגל, הנאמן שנכנס בנעליו של פושט הרגל הוא זה שאליו מומחות תביעות החייב, והוא אינו זכאי לפטור מאגרה. תחילה יש לדייק ולהבהיר, כי נכון למועד הבקשה המבקש לא הוכרז כפושט רגל, אלא הוצא צו כינוס נכסים בעניינו ומונה מנהל מיוחד (החלטה בתיק 37091-08-17 מתאריך 17.8.2017). סעיף 107 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש "ם-1980 (להלן: הפקודה ) קובע כי: " היו בין נכסי פושט הרגל תביעות, יראו אותן כאילו הומחו כדין לנאמן". ניתן לראות כי סעיף 107 חל על מי שכבר הוכרז כפושט רגל, ולא על מי שהוצא בעניינו צו כינוס. במקרה של תובענה שהוגשה על ידי החייב לאחר מתן צו כינוס אך לפני הכרזה עליו כפושט רגל, ניתן לצרף את הנאמן בהמשך כבעל דין לאחר הכרזת פשיטת הרגל (ראו: תקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 181 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס )). על כך ניתן אף להוסיף כי גם לאחר הכרזה על פשיטת רגל לפי סעיף 42 לפקודה, עצם המחאת התביעה לנאמן אין משמעה שהנאמן עצמו כאדם פרטי הוא התובע, אלא שהוא מנהל את התביעה בנעליו של פושט הרגל (ראו רע"א 8402/05 בית און נ' עיריית תל אביב (2.8.2006)). הכלל המושרש הינו שחובותיו וזכויותיו של הנאמן הם כשל החייב, לא פחות ולא יותר ( לוין וגרוניס , בעמ' 300; 414/85 המועצה להסדר הימורים בספורט נ' גפני , פ"ד מא(4) 410 (1987)). בענייננו לגבי המבקש לא הוצא צו פשיטת רגל, ועל כן לא מדובר במצב בו תביעותיו יומחו.
שנית, טען הבנק להשתק פלוגתא בנושא הפטור מאגרה. טענה זו נדחית אף היא. החלטת לשכת הסיוע לייצג תובע אינה בגדר שיק פתוח או תקדים מחייב. ראשית, מצב כלכלי עשוי להשתנות מעת לעת. חזקה על לשכת הסיוע המשפטי כי היא בוחנת את התביעה מושא הבקשה בצורה פרטנית וקונקרטית, שאינה בהכרח מחייבת תביעה אחרת. אינני מתעלם מכך כי בנקודה זו סומך הבנק על החלטת בית המשפט המחוזי לפיה התביעה הנדונה דומה מאוד לשתי תביעות קודמות, שלגביהן נדחו בקשות פטור מתשלום אגרה. צוין "הקושי בהנחת תשתית לקושי כלכלי... אלא אף ובעיקר בשל הקושי בקיומה של עילת התביעה". אף בית המשפט המחוזי הביע עמדה שאינו סבור לכאורה שלתביעה סיכויים של ממש. לכך נשיב כי הדין מקנה את הסמכות ללשכת הסיוע המשפטי, ובית משפט המברר את התביעה אינו רשאי לשקול את העניין מחדש כאילו יש לו סמכות מקורית או ערעורית.
5.
בעניין הטענה השלישית לגבי הפטור מאגרה עבור החברה, אכן צודק הבנק בטענתו. החברה אינה מיוצגת מטעם הסיוע המשפטי. כתב המינוי שהוענק על ידי הסיוע המשפטי מתייחס אך ורק למבקש עצמו, ולא לחברה. עוד נוסיף, כי על פי תקנה 2(ב) לתקנות הסיוע המשפטי, התשל"ג-1973, חברה לא תהיה זכאית לסיוע, וזו לשון התקנה: "שירות יינתן למבקש, שאינו חבר-בני-אדם, ואין לו רכוש הניתן למימוש או שבשלו יוכל ליטול הלוואה [...]". אומנם, עורך הדין שמונה מטעם הסיוע המשפטי מייצג בהליך גם את המבקש וגם את החברה, אולם כתב המינוי לא מתייחס לחברה, וגם לא יכול לעשות כן לאור תקנה 2(ב) לעיל. לגישת המבקשים מעמדה של החברה הוא של מבקשת פורמלית, אולם גישה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהפטור המבוקש מאגרה נוגע גם אליה. המבקשים אינם יכולים לאחוז את החבל בשתי קצותיו, כך שמצד אחד החברה תהיה פטורה מאגרה תוך התייחסות אליה כמבקשת פורמלית, ומצד שני תקבל סעדים בהליך העיקרי כבעלת דין בפני עצמה ללא ששילמה אגרה. על כן, החברה בתביעה אינה זכאית לפטור לפי תקנה 19(7) לתקנות האגרות. אין בקביעה זו בכדי לשלול מהחברה קבלת פטור מאגרה מסיבות אחרות, ככל שיימצאו. מאחר והכלל הוא כי תובעים חייבים בתשלום אגרה ביחד ולחוד, פטור של תובע אחד משית את תשלום מלוא האגרה על יתר התובעים (ע"א 195/14 גולדשטיין נ' דניאל (22.1.2014); בש"א 875/06 סלאמה נ' עזבון המנוח בשארה פראג' (17.5.2006); רע"א 1402/13 נעימי נ' בנק הפועלים בע"מ (19.3.2013).
6.
לאור האמור, ניתנת רשות ערעור ומתקבל הערעור על פיה, במובן זה שהמבקש פטור מתשלום אגרה מכוח תקנה 19(7) עקב היותו מיוצג על ידי לשכת הסיוע המשפטי, בהליך שאושר על ידה. יובהר כי החברה לא זכאית לפטור מאגרה מכוח אותה תקנה. ובעניין זה בית המשפט המחוזי לא קבע אחרת.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן
היום, ל' בכסלו התשע"ח (18.12.2017).
ש ו פ ט