רע"א 5583/19 תיאופילוס ג'אנופולוס נ. הימנותא בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט משה בר-עם ) בת"א 48074-06-11 מיום 19.8.2019, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המבקשים לשמיעת עדותו של הפטריארך היווני האורתודוכסי של ירושלים, אשר הינו אחד הנתבעים בהליך, בלשכתו בבניין הפטריארכיה שבירושלים, והורה כי העדות תישמע בלשכתו של השופט (כאשר לצורך הדיון האמור, " ישמש אולם הישיבות של בית המשפט, כלשכה, לשעה ").

2.

ענייננו, כאמור, בהחלטה שעניינה דרך מתן עדות. צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: " הצו "), מורה כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות"

(סעיף 1(6) לצו). אמנם, כטענת המבקשים, "החלטה בעניין מתן עדות מחוץ לכתלי בית המשפט, ובכלל זה בהיוועדות חזותית"

הוחרגה במפורש מסוג ההחלטות עליהן לא תינתן רשות ערעור במסגרת סעיף 1(6) לצו. אלא שההחלטה בענייננו אינה נכנסת תחת גדרי ההחרגה האמורה. אין לפרש את המונח " כתלי בית המשפט " בהקשר בו עסקינן באופן מילולי, כמתייחס לעדות הנמסרת במבנה פיסי מסוים ("מבנה בית המשפט"). כל מקום בו שופט מקיים דיון משפטי על פי דין (אולם בית המשפט, לשכת השופט או כל מקום אחר אותו קבע השופט כדין כמקום לשמיעת העדות על ידו), הופך להיות " כתלי בית המשפט " לצורך ההוראה בה אנו דנים (סמכותו הכללית של בית המשפט לקיים דיון " במקום שאינו מקום מושבו " מוסדרת בסעיף 34(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984. לדיון בסמכות זו ראו ע"פ 2595/13 סופר נ' עו"ד ארז איתן (29.9.2014). בענייננו הבקשה הוגשה על פי הוראה מיוחדת – תקנה 172 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות" ) – העוסקת במקרה המיוחד של מסירת עדות מפי ראש קהילה דתית). המונח " מתן עדות מחוץ לכתלי בית המשפט " אינו מוסב, אם כך, על כל עדות הנמסרת מחוץ למבנה בית המשפט, אלא אך ורק לעדות הנמסרת על ידי עד שבמהלך עדותו אינו מצוי פיסית לפני השופט היושב בדין, ועל כן אין באפשרות השופט להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדות. זהו מצב הדברים ביחס למקרה המוחרג במפורש מתחולת הסעיף (היוועדות חזותית), וכך הוא גם כאשר גביית עדות מבוצעת על ידי פקיד בית משפט או אדם אחר (ראו, למשל, תקנה 171 לתקנות), וזאת בין אם העדות נמסרת לאותו אדם במבנה בית המשפט ובין אם לאו (השוו רע"א 6801/15 ברנשטיין נ' ח.ומ.ג בע"מ , פסקה 31 (24.7.2016)). לעומת זאת, כאשר בית המשפט דן בבקשה לשמוע עדות " במקום שאינו מקום מושבו ", אין מדובר בבקשה ל" מתן עדות מחוץ לכתלי בית המשפט ", לעניין סעיף 1(6) לצו, שכן בין כך ובין כך העדות תגבה לפני השופט, ויהיה באפשרותו להתרשם ממנה באופן בלתי אמצעי.

ההחלטה מושא הבקשה דנן עסקה אך ורק בשאלה מהו המקום הפיסי בו יקיים בית המשפט את חקירת העד – המבקש מעוניין לקיימה בלשכת הפטריארך, בעוד שבית המשפט קבע כי תתקיים באולם בית המשפט, שישמש כלשכת השופט לעניין זה. בין כך ובין כך, העדות תימסר לפני השופט, ועל כן לא תהיה " עדות מחוץ לכתלי בית המשפט " לעניין סעיף 1(6) לצו. ממילא המחלוקת מושא הבקשה אינה נכנסת לגדר ההחרגה.

3.

משנמצא כי הבקשה שלפניי נכנסת לגדר הצו דינה להידחות על הסף. עמדתי בעניין תכליתו ומשמעותו של הצו הובהרה ברע"א 3099/18 אברהם נ' קרן קיימת לישראל

(21.5.2018) בזו הלשון:

[לצו] תכלית כפולה: ראשית , לשמר את הפררוגטיבה הניהולית של הערכאה המבררת בנושאים דיוניים-טכניים באופיים; שנית , להגן על ערכאת הערעור מפני ריבוי התדיינויות בעניינים שעלות בירורם כהליך ביניים צפויה לעלות על התועלת שתצמח מכך.

הגשמת תכליות הצו מחייבת כי בעניינים המנויים בו לא תינתן רשות ערעור, וזאת מבלי שיבחנו כלל השאלות האם להחלטה המותקפת עשויה להיות השפעה על תוצאות ההליך והאם מבחינה עניינית צדקה הערכאה המבררת בהחלטתה. אם תאמר אחרת – מה הועילו חכמים בתקנתם?

דברים אלה יפים גם לענייננו.

4.

בקשת רשות הערעור נדחית איפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.