רע"א 5694/09 נ.ת.מ נכסי תחבורה ומסחר בע"מ נ. חניוני הצלחה בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור המופנית נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' לבהר-שרון ) בבש"א 12793/09 (ע"א 1812/09) שניתנה במסגרת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' אטדגי ) בה"פ 200722/04.

1.

בין המבקשת 1, נ.ת.מ נכסי תחבורה ומסחר בע"מ (להלן: נ.ת.מ ) לבין המשיבה, חניוני הצלחה בע"מ (להלן: חניוני הצלחה או המשיבה ) נחתם ביום 18.6.2003 הסכם שכירות שלפיו שכרה חניוני הצלחה מנ.ת.מ מגרש המצוי בתל-אביב, לצורך הפעלת חניון לכלי רכב. נקבע כי תקופת השכירות תהיה שנה אחת, ולחניוני הצלחה ניתנה אופציה להארכת תקופת השכירות עד שש שנים נוספות, כלומר עד ליום 30.6.2010 (בטעות נכתב בפסק הדין של בית משפט השלום 30.6.2009). לקראת סוף שנת השכירות הראשונה, שלחה נ.ת.מ לחניוני הצלחה מספר הודעות על סיום השכירות ודרישות לפינוי המגרש וכן הודעה על ביטול ההסכם. עד היום לא פינתה חניוני הצלחה את המגרש. חניוני הצלחה פנתה לבית משפט השלום בהמרצות פתיחה שבהן ביקשה להצהיר שדרישות הפינוי והודעת הביטול הוצאו שלא כדין. נ.ת.מ והמבקשת 2, בית אגד בע"מ, שהיא הבעלים של מגרש מקרקעין סמוך, שהחניון מופעל גם על שטחו (על פי הנטען מדובר בפלישה שלא כדין), הגישו גם הן תביעה ובה דרשו להורות לחניוני הצלחה לפנות את המגרשים.

2.

נ.ת.מ העלתה מספר עילות פינוי, ובית המשפט דן בכולן, על אף שציין כי די בכך שתימצא עילת פינוי אחת מוצדקת כדי לקבל את תביעתה של נ.ת.מ ולדחות את עתירותיה של חניוני הצלחה. בית משפט השלום קיבל את טענתה של נ.ת.מ כי חניוני הצלחה לא הודיעה במועד על רצונה לממש את האופציה, תוך שהעדיף את גרסתה של נ.ת.מ ודחה את גרסתה של חניוני הצלחה. לפיכך, קבע בית משפט השלום ממצא עובדתי שלפיו לא מימשה חניוני הצלחה את האופציה שניתנה לה ובדין דרשה ממנה נ.ת.מ לפנות את המגרש. בנוסף, קיבל בית משפט השלום את טענת נ.ת.מ כי חניוני הצלחה הפרה את הסכם השכירות בכך שלא פעלה להשיג היתר בניה ורישיון עסק. גם מטעם זה קבע בית משפט השלום כי נ.ת.מ רשאית לדרוש את פינויה של חניוני הצלחה. את יתר טענותיה של נ.ת.מ דחה בית משפט השלום. כמו כן דחה בית משפט השלום את טענותיה של חניוני הצלחה להפרת ההסכם מצד נ.ת.מ. סופו של דבר, בית משפט השלום הורה לחניוני הצלחה וכל אדם מטעמה לפנות את שטח המקרקעין המוחזק על ידה. על מנת לאפשר התארגנות מתאימה, הורה כי צו הפינוי ייכנס לתוקפו ביום 1.7.2009 בשעה 12:00.

3.

פסק הדין ניתן ביום 24.5.2009 וביום 23.6.2009 הגישה חניוני הצלחה ערעור לבית המשפט המחוזי, ובד בבד הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית משפט השלום. באותו יום דחה בית משפט השלום את הבקשה בזו הלשון:

"פסק הדין ניתן ביום 24.05.09 וכבר למחרת ניתן היה לאתרו באינטרנט.

אולם, גם אם פסק הדין הגיע לידי המבקשת ביום 03.06.09, הרי שהשתהות של שלושה שבועות בהגשת בקשה זו, כאשר הפינוי נועד לעוד שבוע, וכשאין סיפק לקבלת תגובת המשיבות, מביאה לידי דחיית הבקשה.

אוסיף, כי בפסק הדין עצמו כבר נתתי שהות למבקשת להתארגן לפינוי.

הבקשה נדחית."

4.

משנדחתה בקשתה, פנתה חניוני הצלחה בבקשה נוספת לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי, אשר נעתר לבקשתה, בהחלטה קצרצרה, תוך שקבע כי עיכוב הביצוע "כפוף להפקדת 100,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית צמודה בקופת ביהמ"ש".

5.

המבקשות לא השלימו עם עיכוב הביצוע והגישו את בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשה נטען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה מנומקת כלל, בניגוד למתחייב מהוראות תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, באופן שלא ניתן ללמוד מן ההחלטה מה הביא את בית המשפט להחלטתו. לטענת המבקשות, מקום בו הוציאה הערכאה הדיונית תחת ידיה פסק דין שאינו מנומק דיו, יש בכך כדי להוות משקל למתן רשות ערעור. עוד טוענות המבקשות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן (ולכל הפחות הנזק מעיכוב או אי עיכוב הוא דומה) ועל כן היה על בית המשפט לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע.

המבקשות מדגישות כי מלכתחילה נחתם הסכם השכירות לתקופה של שנה אחת, עם אופציה להארכה לתקופות נוספות של שנה אחת, ובסך הכל עד שש שנים נוספות. זכות האופציה הייתה כפופה לזכותה של נ.ת.מ להפסיק את תקופת השכירות בהודעה של 60 ימים מראש. משהודיעה נ.ת.מ לחניוני הצלחה על הפסקת השכירות בתום שנת השכירות הראשונה, פתחה חניוני הצלחה בהליך משפטי נגד נ.ת.מ שבגדרו ניתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, האוסר על פינוי חניוני הצלחה מהמגרש. צו מניעה זה עמד בתוקף במהלך כל ההליך המשפטי בבית משפט השלום, שהתארך כחמש שנים (!), כך שבפועל נוצר מצב שבו המשיבה כבר מימשה חמש מתוך שש תקופות האופציה והשלימה תקופה של שש שנות שכירות מתוך שבע, כאשר למעשה אין הסכם בתוקף; ואילו נ.ת.מ הייתה יכולה לממש את זכייתה במשפט רק לתקופה של שנה אחת. עיכוב הביצוע מונע מנ.ת.מ אפילו את המעט הזה, תוך עיקור פסק הדין מכל משמעות מעשית, וגם אם יידחה הערעור לא תהיה לכך, מבחינת המבקשות, כל משמעות מעשית, שכן מלוא תקופת האופציה תמומש. מאידך, למשיבה ייגרם נזק כספי בלבד אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין והיא תזכה בערעור.

6.

המשיבה, שהתבקשה להגיב לבקשה, סבורה כי דין הבקשה להידחות. הטעם העיקרי לכך הוא שמדובר בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" בעניין סעד זמני (עיכוב ביצוע), נסיבות שבהן ערכאת הערעור ממעטת להתערב, וזאת כאשר אין מתעוררת שאלה משפטית החורגת מגדרי המחלוקת בין הצדדים. עוד טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי הבהיר בהחלטתו כי עיין בבקשה ואף בתגובה לבקשה ונתן החלטתו לאור טענות הצדדים, והדבר מהווה נימוק ראוי, בפרט כשמדובר בהחלטה בנושא של עיכוב ביצוע. לשיטת המשיבה, ההנמקה הקצרה והתמציתית שנתן בית המשפט המחוזי די בה כדי לענות על חובת ההנמקה הקבועה בדין, במיוחד שעה שמדובר היה בהחלטה דחופה. לא זו בלבד, מוסיפה המשיבה, בית המשפט המחוזי איזן את זכויות הצדדים, והשית על המשיבה חיוב להפקיד סכום עצום בסך 100,000 ש"ח, כתנאי לעיכוב הביצוע, והמשיבה אכן עמדה בהחלטתו. עוד טוענת המשיבה כי באי ההנמקה לכאורה כשלעצמה אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור, מה עוד שההחלטה ראויה לגופה.

אשר למאזן הנוחות, טוענת המשיבה כי פינוי מיידי של המשיבה מן המקרקעין שאותם היא שוכרת מעל לשש שנים, יהווה מבחינתה נזק בלתי הפיך, שכן יביא לסגירת החניון, פיטורי עובדים ונזקים "לכלל התשתית שערכה" במקרקעין. לעומת זאת, טוענת המשיבה, המבקשות ממשיכות לקבל במשך כל השנים את דמי השכירות שנקבעו בהסכם, כך שנזקיהן של המבקשות נוגעים, לכל היותר, לנזק כלכלי בלבד. אשר לסיכויי הערעור, המשיבה טוענת כי לא בכדי לא התייחסו המבקשות לסיכויי הערעור, ודי בכך כדי להביא לדחיית בקשתן. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי בערעורה היא הצביעה על טעויות בולטות שנפלו בפסק דינו של בית משפט השלום.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, החלטתי ליתן רשות לערער ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. אמנם המבקשות לא הצביעו על שאלה משפטית החורגת מעניינם הישיר של הצדדים, ואכן צודקת המשיבה כי לעתים נדירות בלבד תתערב ערכאת הערעור בהחלטה האם ליתן עיכוב ביצוע אם לאו, במיוחד כשעסקינן בגלגול שלישי. יחד עם זאת, סברתי כי לא ניתן להסכין עם מצב שבו, נוכח התארכות ההליכים המשפטיים ניתנת למשיבה האפשרות לסכל את ההסכמות שבין הצדדים, וזאת משך שנים ארוכות, בעוד שמהמבקשות נמנע ליהנות מהמקרקעין שלהן ולעשות בהם כאוות נפשן. לפיכך, החלטתי לקבל את הערעור.

8.

מקריאת פסק דינו של בית משפט השלום עולים בבירור הדברים הבאים: קבלתה של עילת פינוי אחת די היה בה כדי להורות לחניוני הצלחה לפנות את המקרקעין, כפי שקבע בית משפט השלום; בית משפט השלום מצא כי שתי עילות פינוי שהעלתה נ.ת.מ היו מוצדקות ולכן הורה על הפינוי; שתי עילות הפינוי שנמצאו מוצדקות, התקבלו בעיקר (אם לא רק) על סמך קביעות עובדתיות הנסמכות על התרשמות מן העדים ומהימנותם. בנסיבות אלה, סבורני כי על פניו, ומבלי להיכנס לעובי הקורה, סיכויי הערעור אינם גבוהים, וזאת בלשון המעטה.

9.

אשר למאזן הנוחות, אם אכן יעמוד פסק דינו של בית משפט השלום על כנו, הרי שממילא יהיה על חניוני הצלחה לפנות את החניון ובינתיים המבקשות יוצאות נפסדות (לא רק נ.ת.מ שמקבלת דמי שכירות אלא גם המבקשת 2, אשר המשיבה פלשה לשטחה ככל הנראה). המשיבה עצמה אינה טוענת לנזק כלשהו מעבר לנזק כלכלי שייגרם לה, אם תיאלץ לפנות את החניון לאלתר ויתקבל ערעורה, אף שהיא טוענת שמדובר בנזק בלתי הפיך, כיוון שמדובר בפיטורי עובדים וכיו"ב. מכל מקום, לא שוכנעתי כי מדובר בנזק שלא ניתן לשיפוי כספי. כאשר ניצב נזק כלכלי למבקשות מזה מול נזק כלכלי למשיבות מזה (כאשר אין בידינו אומדן האם נזק זה גדול מהאחר במידה משמעותית), הרי שבית המשפט יטה שלא לעכב את ביצוע פסק הדין.

10.

יוער כי אמנם החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה מנומקת (וניסיונותיה של המשיבה לטעון כי אכן מדובר בהחלטה מנומקת לא שכנעוני כי אכן הדבר כך), אולם בנסיבות המקרה דנן, ובמיוחד כאשר עסקינן בהחלטה שעניינה עיכוב ביצוע, לא הייתי מעניק רשות ערעור בשל כך בלבד, אם כי ככלל סבורני כי ראוי שבתי המשפט ינמקו את החלטותיהם, ולו בקצרה.

11.

סופם של דברים, החלטתי לקבל את הערעור. על מנת לאפשר למשיבה להתארגן בהתאם, ועל אף שהיא לא הזדרזה להגיש את בקשתה לבית משפט השלום, אני קובע כי עיכוב הביצוע יעמוד בתוקפו עד ליום 1.9.2009 בשעה 10:00.