רע"א 7330/09 נ.ת.מ. נכסי תחבורה ומסחר בע"מ נ. חניוני הצלחה בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' לבהר-שרון ) מיום 17.8.2009 ומיום 7.9.2009 בבש"א 16365/09 (ע"א 1812/0).

1.

על עובדות המקרה עמדתי בהרחבה במסגרת החלטתי מיום 3.8.2009 ברע"א 5694/09. בקצרה אציין כי בין המבקשת 1, נ.ת.מ נכסי תחבורה ומסחר בע"מ (להלן: המבקשת ), ובין המשיבה, חניוני הצלחה בע"מ (להלן: המשיבה ), נחתם ביום 18.6.2003 הסכם שכירות שלפיו שכרה המשיבה מהמבקשת מגרש לצורך הפעלת חניון לכלי רכב. בהסכם בין הצדדים נקבע כי תקופת השכירות תהיה בת שנה אחת וכן ניתנה למשיבה אופציה להארכתה של תקופת השכירות עד שש שנים נוספות. לקראת סיומה של שנת השכירות הראשונה החלה המבקשת לשלוח למשיבה הודעות על סיום השכירות, דרישות לפינוי המגרש וכן הודיעה על ביטול ההסכם. המשיבה לא פינתה את המגרש ופנתה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בבקשה שיצהיר כי דרישות הפינוי והודעת הביטול הוצאו שלא כדין. המבקשות הגישו אף הן תביעה ובה דרשו להורות למשיבה לפנות את המגרשים. בית משפט השלום קיבל את טענותיהן של המבקשות והורה ביום 24.5.2009 למשיבה לפנות את שטח המקרקעין המוחזק על ידה. על מנת לאפשר התארגנות מתאימה הורה בית משפט השלום כי צו הפינוי יכנס לתוקפו ביום 1.7.2009.

על פסק דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

2.

במקביל, הוגשה על ידי המשיבה לבית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין הנ"ל. בקשה זו נדחתה על ידי בית משפט השלום ביום 23.6.2009 ומשכך פנתה המשיבה בבקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי אשר נעתר לבקשתה וקבע כי עיכוב הביצוע "כפוף להפקדת 100,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית צמודה בקופת בית המשפט". על החלטה זו הגישו המבקשות בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בהחלטתי מיום 3.8.2009, אותה נתתי לאחר שהוגשה תגובת המשיבה לבקשה, קיבלתי את הערעור והוריתי על ביטולו של עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום. יחד עם זאת, הענקתי למשיבה תקופת התארגנות וקבעתי כי עיכוב הביצוע יעמוד בתוקפו עד ליום 1.9.2009.

3.

בעקבות החלטה זו הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה להחזרת ערבות בנקאית בגין עיכוב ביצוע. הבקשה התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי אשר העניק ביום 17.8.2009 צו כמבוקש. יש לציין כי הבקשה הנ"ל נדונה במעמד צד אחד ומבלי שניתנה למבקשות ההזדמנות להגיב לבקשה. אשר על כן הגישו המבקשות ביום 23.8.2009 בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול החלטתו שניתנה במעמד צד אחד. ביום 7.9.2009 דחה בית המשפט המחוזי בקשה זו בקובעו: "לאור החלטת ביהמ"ש העליון שהורה על פינוי המקרקעין – ללא חיוב בערובה – הערבות הבנקאית בטלה". מכאן הבקשה שלפניי.

4.

בבקשה דנן טוענות המבקשות כי לא היה מקום לדון במעמד צד אחד בבקשתה של המשיבה להחזרת הערבות הבנקאית. לדבריהן, בתי המשפט אינם דנים במעמד צד אחד אלא בעניינים הנוגעים לצווים דחופים ואילו הבקשה להשבת הערבות הבנקאית אינה נמנית על המקרים הללו. בנוסף מפנות המבקשות לתקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) שלפיה על בית המשפט לתת לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם לפני קבלת החלטה הנוגעת לערבות בנקאית. כמו כן קובעת התקנה כי השבת כתב הערבות למבקש תיעשה רק אם לא הוגשה לבית המשפט תובענה או בקשה לפיצויים בגין הנזק שנגרם עקב מתן הצו הזמני, וזאת בתוך שישה חודשים מהמועד בו פקע הצו הזמני. המבקשות טוענות כי בית משפט זה הוא שקבע כי הוראות תקנה 371 חלות גם ביחס לערבות שהופקדה בגין עיכוב ביצוע. לטענתן על פי הוראת תקנה 371 פקיעת הצו שבגינו ניתנה הערבות הבנקאית לא רק שאינה מזכה את המשיבה לקבל את הערבות לידה, אלא להיפך, היא מאפשרת תחילתם של הליכי מימוש הערבות על ידי המבקשות.

לטענת המבקשות עקב החלטת עיכוב הביצוע של בית המשפט המחוזי נמנע פינוי המקרקעין במשך חודשיים, מיום 1.7.2009 ועד ליום 1.9.2009. לטענתן בתקופה זו נגרם להם נזק העומד על גובה ההפרש בין דמי השכירות אותן הן יכולות היו לקבל עבור המקרקעין מצד שלישי לבין דמי השכירות ששולמו בפועל בתקופה זו על ידי המשיבה. המבקשות טוענת כי בגין נזק זה זכאיות הן לבקש את חילוט הערבות הבנקאית או חלקה, בקשה שהיה בכוונתן להגיש מיד לאחר שבית המשפט המחוזי היה נעתר לבקשתן לביטול החלטתו הראשונה. המבקשות מדגישות כי בהעדר ערבות בנקאית אין להן כל ערובה להבטחת נזקיהן וכי החלטתו של בית המשפט המחוזי מסכלת למעשה את מטרתה הערבות הבנקאית להבטחת נזקי המבקשות בתקופה בה עמדה החלטת העיכוב בתוקפה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המשיבה .

6.

הבקשה שלפניי היא בקשה "בגלגול שני", היינו תקיפה ראשונה של החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי. הלכה היא שבית המשפט שלערעור ייטה שלא לקבל בקשה מעין זו בהיעדר הצדקה לדיון בה לפני מתן פסק דין בהליך [ראו: פסק דינו של השופט גרוניס ברע"א 402/09 סופר פארם (ישראל) בע"מ נ' גרדמן (לא פורסם, 22.2.2009)]. סבורני כי בקשת רשות הערעור דנן אינה מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. יש להדגיש כי הערבות הבנקאית שבגינה הוגשה הבקשה דנן הינה נגזרת ישירה של סוגיית עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום. סוגיה זו, על נגזרותיה, נדונה בשלוש ערכאות שונות, כולל, כפי שציינתי לעיל, דיון בבית משפט זה, כאשר התוצאה הסופית הייתה קבלת בקשת המבקשות לביטול עיכוב הביצוע. בנסיבות אלה נראה לי שאין מקום להמשיך ולדון בסוגיה.

7.

המבקשות מפנות בבקשתן לתקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי וטוענות, בהסתמך על רע"א 6448/01 חיר נ' לידאי (לא פורסם, 9.2.2003) (להלן: עניין חיר ) כי "ההוראות שבתקנה 371 חלות גם ביחס לערבות הניתנת בגין עיכוב ביצוע. כך נפסק במפורש בבית המשפט העליון". מכאן מבקשות הן ללמוד כי היה על בית המשפט המחוזי להעניק להן הזדמנות להשמיע את טענותיהן בנוגע לבקשת המשיבה

וכן כי על ביטול הערבות הבנקאית להיעשות רק לאחר תקופה של שישה חודשים מהמועד בו הסתיים עיכוב הביצוע, וזאת רק אם לא תוגש כל תביעה או בקשה לפיצויים מצידן.

8.

איני סבור כי יש מקום לקבוע מסמרות בשאלה האם תקנה 371 חלה במקרה דנן, אך יחד עם זאת אין כל ספק שהמבקשות אינן יכולות להסתמך בסוגיה זו על עניין חיר בו נקבע במפורש כי:

"ההסדר שבתקנה 371(א) נתפר על פי מידותיו של מכשיר הערבון שנקבע בפרק כ"ח לתקנות, שהוא מכשיר ספציפי, עם תכליות מוגדרות. הסדר זה אינו תואם, מבחינות שונות, את התכלית הפיצויית של ערבות המופקדת לצורך הבטחת נזקים העלולים להיגרם בשל צו לעיכוב ביצוע . על רקע זה, אני סבור כי אין לקבל את עמדת המשיב לפיה חל ההסדר שבתקנה 371(א), מניה וביה, על ערבות מהסוג הנדון כאן" (שם, סעיף 16) (ההדגשה אינה במקור – י.ד.).

9.

נכון הוא כי בקשתה של המשיבה להחזרת הערבות הבנקאית שהופקדה על ידה אינה נופלת בגדר אותם המקרים הדחופים בהם השהיית הדיון לצורך קבלת תגובה עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור (לפי תקנה 244 לתקנות סדר הדין האזרחי) ומשכך בית המשפט המחוזי צריך היה לדון בבקשה במעמד שני הצדדים ולהעניק למבקשות את זכות התגובה המגיעה להן כדין. יחד עם זאת, איני סבור כי פגם זה גרם למבקשות עיוות דין ומשכך, אין בו כדי לגרום לקבלת בקשתן. תחילה, המבקשות פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול ההחלטה. בקשה זו אמנם נדחתה, אולם יש להניח כי אם היו כלולים בה טיעונים המצדיקים את ביטול ההחלטה ואת חיובה של המשיבה לחזור ולהפקיד את הערבות הבנקאית היה בית המשפט המחוזי מתחשב בהם ופועל בדרך זו. יתרה מכך, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמבקשות קיבלו את הסעד אותו ביקשו מלכתחילה והוא ביטולו של עיכוב הביצוע ופינוייה של המשיבה מן המקרקעין. ההחלטה בעניין זה ניתנה כחודש לאחר החלטתו של בית המשפט המחוזי לאפשר את עיכוב הביצוע ופינוייה הסופי של המשיבה מן הקרקע נעשה כחודשיים בלבד לאחר החלטה זו. בנוסף יש לציין, מבלי להביע דעה בעניין, כי החזרת הערבות הבנקאית אינה סותמת את הגולל על תביעה של המבקשות כנגד המשיבה לפיצוי בגין הנזק שהן טוענות שנגרם להן בתקופת זמן זו. בנסיבות אלה סבורני כי החלטת בית המשפט המחוזי להחזרת הערבות הבנקאית בגין עיכוב הביצוע מהווה איזון בין האינטרסים השונים במקרה דנן ואיני מוצא כל מקום להתערב בה.

10.

לאור כל האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.