רע"א 570/08 טלמטריקס בע"מ נ. פלאפון תקשורת בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' ברוש ), מיום 6.1.08 בבש"א 21689/07 (בר"ע 2526/07), בגדרה נדחתה בקשת המבקש לבטל את החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ס' רסלר-זכאי ) מיום 14.10.07 בבש"א 152754/07, החלטה שעניינה הפקדת ערבון כתנאי לדיון בבקשת רשות להתגונן מפני תביעה לביצוע שטר שהגישו המבקשים.

1.

המשיבה הגישה להוצאה לפועל בקשה לביצוע חמישה שטרי חוב, בסכום כולל של 500,000 ש"ח, בחתימתה של המבקשת ובערבות של המבקש 2. המבקשת הגישה התנגדות לביצוע שטר, וזו הועברה לדיון לפני בית משפט השלום בתל-אביב-יפו. במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן טענו המבקשים שלוש טענות הגנה – כי השטרות נפרעו, שכן ניתנו כנגד סחורה שהוחזרה למשיבה זה מכבר; לחלופין, כי השטרות בוטלו היות שנמסרו למשיבה במסגרת הסכם ישן אשר בוטל ושבמקומו נחתם הסכם חדש; ולחילופי חלופין טענת קיזוז כנגד חוב שנגרם, כך לטענת המבקשים, עקב מעשיה ומחדליה של המשיבה. המשיבה מצידה טענה כי המבקשים נמנעו מלצרף לתצהיר המבקש 2 את ההסכמים הנטענים על ידם. כן נטען כי מחקירתו הנגדית של המבקש 2 עולה כי השטרות נמסרו למשיבה בנסיבות שונות מאלו שתוארו בתצהיר. אשר לטענת הקיזוז – נטען כי המדובר בטענת קיזוז של סכומים בלתי קצובים שאינם נובעים מעסקה אחת. לבסוף טענה המשיבה כי המבקשים טוענים טענות עובדתיות סותרות וכי גם מטעם זה יש לדחות את ההתנגדות.

בית משפט השלום היה מוכן לאפשר למבקשים להתגונן על יסוד שתי טענותיהם הראשונות. עם זאת ביקר בית המשפט את המבקשים על כך שנמנעו מלצרף לבקשתם את ההסכמים הנטענים, שהם הסכמי ההתקשרות המהותיים בין הצדדים. באי-צירוף זה יש, כך נקבע, כדי להעלות ספקות באשר לעסקת היסוד הנטענת על ידי המבקשים. משלא הובהרה עסקת היסוד לא ניתן לבחון גם את השאלה בדבר פרעון השטרות במסגרתה או ביטול השטרות במסגרת ההתקשרות בהסכם החדש, כנטען. בית המשפט הוסיף וציין, בין היתר, כי למרות שבשלב של בקשה למתן רשות להתגונן לא נבחנת אמינותו של המצהיר ודי בהגנה דחוקה, הרי שבמקרה דנן התערערה גרסת המבקש, בין היתר, מאחר שלא נתן הסבר לאי צירוף ההסכמים. חרף כל האמור סבר בית המשפט כי מדובר במקרה גבולי וכי יש מקום לאפשר למבקשים את בירורן של הטענות. לפיכך קבע בית המשפט כי הרשות להתגונן בטענת פרעון וביטול שטרי החוב תותנה בהפקדה של מחצית סכום התביעה, סך של 250,000 ש"ח, במזומן או בערבות בנקאית.

2.

לאור האמור פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום ובבקשה לעיכוב ביצוע. בבקשתם הלינו המבקשים על חיובם בהפקדת ערבות כתנאי למתן הרשות המוגבלת להתגונן מפני תביעת המשיבה. המבקשים טענו והדגישו כי בית משפט השלום – חרף ביקורתו על המבקשים – קבע כי טענותיהם מצריכות בירור. עוד נטען כי אין לצפות שבמסגרת בקשת הרשות להתגונן יביא המבקש בפני בית המשפט את כל הראיות אשר להגנתו, בין היתר, בשל הקושי באיתור חלק מן המסמכים, אשר יתגלו ממילא בהליך גילוי המסמכים. כמו כן טענו המבקשים כי טענותיהם אינן מתועדות במסמכים ולכן מחייבת הוכחתן שמיעת עדויות. לבסוף נטען כי מחמת מצבם הכלכלי אין המבקשים יכולים לשאת בחיובם להפקיד ערבון של מחצית סכום התביעה, חיוב שמשמעותו המעשית היא שלילת זכותם להתגונן מפני התביעה.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' גנות ) קבע ביום 14.11.07 כי בהעדר תצהיר מפורט באשר למצבו הכלכלי של המבקש 2, להבדיל מתצהיר בגין יכולתה – או אי יכולתה – של החברה המבקשת, לרבות אישורי בנקים, אין הוא מוכן להפחית מן הערבות שנקבעה על ידי בית משפט השלום, במעמד צד אחד. בית המשפט המחוזי קבע כי בשלב זה יפקידו המבקשים ערבות בסכום של 100,000 ש"ח, ולאחר קבלת תגובת המשיבה, יכריע בבקשה להפחתה בסכום הערבות (להלן: ההחלטה הראשונה ). יצויין כבר עתה כי על ההחלטה הראשונה לא הגישו המבקשים בקשת רשות לערער.

3.

ביום 15.11.07 הפקידו המשיבים בקופת בית המשפט ערבות בנקאית בסך 100,000 ש"ח. ברם, המבקשים צרפו לערבות הבנקאית הודעה שכותרתה "הפקדה על תנאי". בהודעה ציינו המבקשים כי הפקדה זו הינה "פיקדון ביניים" כך שאם תתקבל בקשת רשות הערעור שהגישו אזי "תוחזר הערבות לידי המשיבה" ואם תדחה הבקשה "יהיו המבקשים והמפקידה רשאים לשקול את צעדיהם ולרבות החזרת הערבות".

4.

ביום 26.11.07 הוסיף בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' גנות ) וקבע כי מאחר שהמבקשים לא פעלו בהתאם להחלטתו מיום 14.11.07, קרי: לא המציאו את התצהיר ולא הפקידו את הערבון בסך 100,000 ש"ח, נדחית בקשתם. המבקשים פנו לבית המשפט פעם נוספת בבקשה לביטול החלטה זו. לטענתם, טעות מינהלית הביאה את בית המשפט לכלל טעות, שכן התצהיר ניתן והערבות הופקדה.

5.

לאחר האמור הורה בית המשפט המחוזי למבקשים להבהיר את משמעות ופשר ההפקדה על תנאי שבוצעה. במסגרת הבהרתם שבו המבקשים על הסברם, כפי שתואר לעיל. המבקשים אף הוסיפו וטענו כי התנאי שהוסף על ידם במכתב הלוואי משקף את הזכות שניתנה למבקשים בבית משפט השלום – לבחור האם להפקיד את סכום הערבות ולזכות באפשרות להתגונן מפני תביעת המשיבה, או לוותר כליל על האפשרות להתגונן מפני התביעה, אך בלא שהופקדו על ידם סכומים כלשהם.

חרף הבהרתם של המבקשים קבע בית המשפט הנכבד (כבוד השופטת ש' ברוש ) בהחלטתו מיום 6.1.08 כי "התנאי שלווה להפקדה, מעקר את משמעות ההפקדה מתוכן – ועל כן אין מקום לבטל את החלטת כב' השופטת גנות – נשוא הבקשה" (להלן: ההחלטה הסופית ). לאור האמור, נדחתה בקשת רשות הערעור של המבקשים, והחלטת בית משפט השלום נותרה על כנה.

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשתם טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא קיבל את בקשת ההבהרה שהוגשה על ידי המבקשים. לטענתם, חיובם בהפקדת הערבות של 100,000 ש"ח אינו אמור לשלול מהם את זכותם לשקול ולהחליט – לאחר ההכרעה בבקשת רשות הערעור על ידי בית המשפט המחוזי – האם לבצע את ההפקדה (ולקבל רשות להתגונן), אם לאו (שאז יינתן פסק דין נגדם). לשיטתם, חיובם בהפקדת הערבות המופחתת של 100,000 ש"ח בטרם הכריע בית המשפט המחוזי בשאלה מה יהיה הסכום הסופי של הערבות שהפקדתה תהיה תנאי למתן הרשות להתגונן, עלול לגרום לפגיעה כפולה בהם: ככל שהערבות הסופית תיוותר על סכום גבוה מכפי יכולתם הכלכלית, לא יוכלו להפקידה, ויינתן פסק דין נגדם, אך מאידך הם יימצאו במצב בו כבר הפקידו סך של 100,000 ש"ח, שיועבר בוודאות למשיבה.

7.

לאחר עיון בבקשת המבקשים על נספחיה מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי להיזקק לתשובת המשיבה. הבקשה אינה מגלה שאלה עקרונית משפטית או ציבורית, אשר טרם הוכרעה דיה ומחייבת את בחינתה על ידי בית משפט זה במסגרתו של ערעור שני. (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

מעבר לנדרש יצויין, כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. המבקשים לא ביקשו לערער על ההחלטה הראשונה (זו שקבעה את ההפקדה של הערבות בסך 100,000 ש"ח כתנאי לדיון בבקשת רשות הערעור), כי אם על ההחלטה הסופית בלבד (זו הקובעת שהמבקשים לא עמדו בתנאי של הפקדת הערבות), ולפיכך יש להתמקד רק בהחלטה הסופית. החלטה זו מבוססת על מכתב הלוואי של המבקשים (שוודאי היה משמש אותם בניסיון למנוע את מימוש הערבות הבנקאית, במקרה שהמשיבה היתה מנסה לפעול למימושה בעתיד), שיש בו כדי לרוקן

את משמעות ההפקדה מתוכן. ההחלטה הסופית נסמכת איפוא על כך שהמבקשים לא קיימו את ההחלטה הראשונה. עוד אוסיף (ואף זאת למעלה מן הצורך), וזאת לגוף החלטתו של בית משפט השלום, כי אף בה לא היה מקום להתערב: כאשר בית משפט מוצא שהגנתו של המבקש במסגרת רשות להתגונן היא "גבולית", הרי שחיובו של המבקש בהפקדת ערבון משמעותי כתנאי להמשך ההליך מבטיח, במידה מסוימת, כי ההליך שיתנהל בפניו לא יהיה הליך סרק שבסופו ממילא לא יוכלו המשיבים להיפרע את חובם. קביעה זו בכלל, ובפרט בנסיבות המתוארות בהחלטת בית משפט השלום, מקובלת עליי. משכך, מקובלת עליי גם החלטת בית המשפט המחוזי לדחיית בקשת רשות הערעור, כמפורט לעיל.

עוד יש לציין, כי איני יכול להשלים עם גישתם העקרונית של המבקשים, לפיה זכותם לבחור לאורך ההליך המשפטי, בין שתי חלופות – האחת, הפקדת ערבון כתנאי לקבלת רשות להתגונן; והשניה – הימנעות מהפקדת ערבון תוך קבלת פסק דין נגדם, כאשר למשיבה לא תהא דרך להיפרע מהם.

8.

אשר על כן הבקשה נדחית.

9.

משלא נתבקשה תגובת המשיבה – ומטעם זה בלבד – איני עושה צו להוצאות.