רע"א 5701/98 אברהם עבוד לוי נ. עזבון המנוח יצחק עבוד לוי

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 4101/98, בפני השופטים: ד' חשין; ע' קמא; י' עדיאל, פסק דין מיום 30.6.98).

1.הנכס נשוא הערעור (להלן: "הבית") היה שייך לבני הזוג רחל ועובדיה עבוד-לוי, ז"ל. בשנת 1961, לאחר פטירתם, הוצא צו ירושה לפיו עבר הנכס לשמונת צאצאיהם של בני הזוג, כשכל צאצא מקבל שמינית מן הנכס.

2.ביום 15.7.91 הגישו לבית המשפט השלום בירושלים (ת"א 9943/91), שני אחים ובנו של אח אחר, שנפטר, (להלן: "התובעים") תביעת פירוק שיתוף במקרקעין נגד המבקש, אח נוסף וכנגד המשיבים - עזבונותיהם של ארבעת הצאצאים הנותרים (להלן: "העזבונות"). אל כתב ההגנה שלו, צירף המבקש כתב תביעה שכנגד ובו נכללו התובעים והעזבונות גם יחד. המבקש ביקש מבית המשפט להצהיר על זכותו הבלעדית בנכס וזאת בהסתמך על כתבי ויתור עליהם חתמו, לכאורה, כל היורשים, פרט לאחד האחים שעל זכויותיו ויתרה, לכאורה, אלמנתו בשנת 1970.

3.שלושת התובעים הגישו כתב הגנה לתביעה שכנגד והמחלוקת שבין הצדדים הועברה לבורר. העזבונות (ששלושה מהם הם המשיבים בבקשה זו) לא הגישו כתב הגנה לתביעה שכנגד. בית המשפט אישר לבצע תחליף המצאה וגם לאחר הפרסום בעיתון יומי לא הוגשו כתבי הגנה בתביעה שכנגד. בית המשפט השלום נתן, ביום 6.5.92, פסק דין בהעדר הגנה, בו נאמר כי חלקי העזבונות יועברו לרשותו של המבקש.

4.לאחר מתן החלטתו של הבורר פנו התובעים לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את פסק הבוררות (ה"פ 260/92, בפני הנשיא ו' זיילר). אל בקשה זו הצטרפו המשיבים שכנגדם ניתן פסק הדין שבהעדר הגנה.

5.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול פסק הבורר (יולי 1993) וקבע כי המשיבים אינם צד לבקשת ביטול פסק הבוררות. בפסק דינו העלה בית המשפט תמיהות בעניין הדרך של תחליף ההמצאה לעזבונות (שלושת המשיבים ועיזבון של אח נוסף).

6.בשנת 1998, כ-שש שנים לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט השלום, הגישו המשיבים ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום שניתן בהעדר הגנה וזאת משתי טענות עיקריות: האחת - חוסר סמכות עניינית - בשל כך שבית המשפט השלום נעדר סמכות לדון בבעלות במקרקעין; והשנייה - העדר המצאה כדין של כתב תביעה. ערעורם של המשיבים התקבל תוך שבית המשפט המחוזי קובע כי לבית משפט השלום הייתה אמנם סמכות לדון בשאלת הבעלות על הנכס, אך הפגם שנפל באי המצאת כתבי בי-דין למשיבים, הוא פגם יסודי המצדיק את קבלת הערעור. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ברור מי הם אותם נציגי ארבעת העזבונות שכנגדם ניתן פסק הדין שבהעדר הגנה - וזאת משום שעיזבון אינו עומד בפני עצמו אלא עליו להיות מיוצג על-ידי אישיות משפטית כלשהי. לפיכך הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הדיון בתביעה שכנגד לבית המשפט השלום.

7.פסק דין זה של בית המשפט המחוזי הוא נשוא הבקשה דנן. המבקש פונה בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה. לטענתו החלטת בית המשפט המחוזי מביאה למצב בו מתערערים יסודות העיקרון 'סופיות הדיון' וכי לאור פסיקה זו מתעוררות שאלות מהותיות בדבר היחס שבין חובת ההמצאה מחד לבין חובת תום הלב בעמידה על זכויות שכאלה. כמו כן, טוען המבקש כי המשיבים עצמם לא הוכיחו הכיצד מייצגים הם את אותו עיזבון שבשמו הם באים.

8.בתגובה לבקשת המבקש טוענים המשיבים כי המבקש עצמו נגוע בחוסר תום לב בכל הנוגע לפעולותיו בבית המשפט השלום וכי ההליך שהתנהל בבית משפט השלום היה נגוע בפגמים דיונים רבים שחייבו את ביטולו. בהתייחסם לשאלת ייצוגם של המשיבים בערעור, טוענים המשיבים כי עניין זה יתברר עתה ממילא בבית המשפט השלום וכי בנסיבות העניין לא היה מקום לדקדק עם המשיבים נוכח הפגמים בפסק דינו של בית המשפט השלום. לעניין זה מצביעים המשיבים על סעיף 122(ג) לחוק הירושה, תשכ"ה1965-, הקובע כי:

"בעניין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד מן היורשים לפעול על דעת עצמו".

בנוסף, טוענים המשיבים, פסק דינו של בית המשפט השלום אינו יכול לחייב אף אחד מן המשיבים וזאת מאחר ואף יורש מן היורשים של העזבונות לא צורף לתביעתו המקורית של המבקש.

9.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובמסמכים המונחים בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור בערכאה שלישית תינתן רק כאשר הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת (לעניין זה, ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123), אין זה המקרה העומד בפנינו. גדר המחלוקת לעניין המצאת כתבי בי-דין היא האם ידע התובע על מקומם של הנתבעים והאם יכל להמציא להם את כתבי בי-דין - זוהי מחלוקת עובדתית שאין על ערכאה זו לפסוק בעניינה. כך גם הדבר לעניין ההכרעה בשאלה האם קיבלו המשיבים לידיהם את פסק הדין של בית המשפט השלום ולשאלת ייצוג העזבונות.

10.דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין אין צו הוצאות.

הבקשה נדחית.